דף הנצחה לעריף (וינר) חנה ז”ל (30/12/1916 – 27/05/1987) ( – כח תשמ”ז )
חנה עריף
כולנו ידענו שחנה חולה מאד, אך לאחר שמספר שנים שימשה דוגמא של “נס רפואי”, קיווינו כולנו שהוא ימשך… ואז, יום אחד קמה בבוקר ויצאה את הבית. היא השאירה מאחוריה , בחדרה,
מקרר מופשר, דלי מים ומטלית, סידורים שנעזבו תוך עשייה. היא הגיעה אל מחסן הבגדים, מקום עבודתה, ושם זה קרה… במהירות מדהימה… שנים של מאבקים באו אל סיומן עם נשימותיה האחרונות.
חנה נולדה באחד הכפרים ברוסיה, בשנת 1916. הפוגרומים של שנת 1919 הבריחו את בני משפחתה מערבה, אל פולין, שם מצאו מקלט בעיר רובנה. יהודי המקום אפשרו להם לגור במרתף בית הכנסת.
אביה, ישראל וינר, שהיה קבלן בנין, בנה את ביתו החדש בעיר המקלט. האם הטובה, עשתה כמיטב יכולתה להעניק לשלושת בניה – ניוניה, ברל, יעקב ולבת חנה, בית חם.
אופייה העצמאי והנחוש של חנה, התגלה בעודה ילדה רכה. בהיותה בת חמש, הצליחה לשכנע את מנהל בית- הספר “תלמוד תורה” להרשות לה להשתתף בשיעוריו.
בגיל תשע למדה בבית הספר העברי “תרבות” ואז הצטרפה לקן “השומר הצעיר”. בגיל 13 למדה בתיכון עברי פרטי ובהגיעה לגיל שבע עשרה וחצי, כבר יצאה להכשרה. היא עלתה לארץ בשנת 1938,
על סיפון אניית משא קטנה, שהייתה עמוסה בני אדם ובקר והצטרפה אל קיבוצה – גל-און.
לרוחמה הגיעה חנה לאחר נישואיה לפיניק (פנחס) עריף ז”ל, בשנת 1942. באביב 1944, ביום עלייתו של הקיבוץ על קרקע רוחמה, ניחתה עליה המכה הראשונה,
אשר השפיעה השפעה קשה על חייה. אבן שנזרקה אל המשאית הפתוחה, בה שבו החברים מרוחמה לקריית חיים, בכפר הפורעים “ברייר”, פגעה באחת מעיניה של חנה. כואבת ומיוסרת על אבדן עינה,
היא התנחמה במחשבה שהמחיר האישי היקר ששילמה הוא למען עתידו של קיבוץ ברוחמה.
ברוח האמונה והאופטימיות האופיינית לה, התמודדה חנה בתלאותיה. אבינועם שנולד בשנת 1945 ברוחמה, חיזק את רוחה וזיקתה אל קיבוצה ועשתה מאמצים, ככל יכולתה, לבנות את משפחתה במקום.
היא נשאה על שכמה את נטל המשפחה, שגדלה בינתיים. בשנת 1949, עם תום מלחמת השחרור, נולדה ביתה יוניה. שעה שפיניק שירת בצבא הקבע וגם מאוחר יותר,
כאשר הוא מילא תפקידים במחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי, היא עשתה זאת באומץ.
בשנת 1969, ניחתה עליה המכה השנייה, כאשר נפטר פיניק. היא חשה את הבדידות ומלוא האחריות למשפחה.
בימי חייה בקיבוץ, עד אשר פקדה אותה מחלת הלב שהגבילה את תנועותיה ויכולתה לתפקד, חנה מילאה תפקידים שונים : במחסן הבגדים, עבדה בחינוך, טיפלה בחברת הנוער “למרד”,
טיפלה בתינוקות, בנערי המוסד ועבדה כספרנית ואף ב”המברשת”. חנה לא וויתרה בקטנות ובגדולות וגם בעת מחלתה לא נכנעה.
היא השתדלה לנהל חיים של עבודה ושיגרה, נמנעה מלבקש עזרה ועם ה”קלנוע”, שאיפשר לה לנוע בחופשיות יחסית, לא החסירה ביקורים אצל נכדיה בשעות הצהריים,
התמידה בארגון המפגש המשפחתי של ערבי שבת והשקיעה כל מרצה בטיפוח יחסי אהבה אל ילדיה, כלתה וחתנה ובעיקר אל נכדיה.
עוד בית שנבנה מהטפחות ועד הגג, נסגר ברוחמה.
המשפחה המיותמת והקיבוץ כולו, ינצרו את זכרה של חנה, אשר ידעה לשמור על רוחה האופטימית, למרות המכות שהוכתה בחייה.
