דף הנצחה לנחמני (גרינברג) נחמן ז”ל (05/05/1899 – 26/04/1982) ( – ג תשמ”ב )
נחמן גרינברג (טיקה)
בשיבה טובה, נפטר נחמן גרינברג, אביו של חברנו יואב, לאחר שחי אתנו יותר מ- 30 שנה.
נחמן נולד בשנת 1899, בעיר בראילה, על גדות הנהר דנובה שברומניה. אביו מנדל גרינברג , נפטר בשנת 1911 ונחמן, אז בן 12, נאלץ לעזוב את הלימודים כדי לעזור לאמו, נטי, אשר עליה לבדה הוטלה דאגת פרנסתם וחינוכם של ששת ילדיה – סמי, סנדו, נחמן, אנטה, אברהם ושרה.
קשים היו חייה של נטי וילדיה. הבן הגדול, סמי, היגר ונעלמו עקבותיו. עם תום מלחמת העולם הראשונה – והוא בן 18 – היגר גם נחמן לצרפת, שם נשאר כ- 5 שנים. הוא עבד קשה לקיומו ואף שלח מעט כסף שהצליח לחסוך, לבני משפחתו. כששב לרומניה, הוא גויס לשירות הצבאי ובאותה השנה עצמה נשא לאישה את טילי לבנשטיין.
עם גמר השירות הצבאי, השתקע הזוג הצעיר בעיר מולדתה של הכלה, בטרגו-אוקנה, לרגלי הקרפטים, בגליל מולדובה. בין השנים 1925-1929 נולדו שלושה ילדיהם : יואב, קלרה ותמר. נחמן היה לסוכן נוסע בכפרי הסביבה וטילי ניהלה חנות קטנה בפרברי העיר. אבל ההצלחה לא האירה להם פנים.
בשנת 1931, ניסתה המשפחה את מזלה בעיר הנפט, פלוישטי, שם המשיכו בעיסוקיהם, בהם היו רגילים, עד שבימי מלחמת העולם השנייה, נשלח נחמן לעבודת כפייה באזור עיר הנמל קונסטנצה. כעבור שנה וחצי החליטה המשפחה ללכת בעקבותיו והשתקעה גם היא בנמל שבחוף הים השחור.
עם תום המלחמה, בשנת 1947, יצאו שתי בנותיו, קלרה ותמר, על סיפון אניית מעפילים לארץ וכעבור 3 שנים עלה גם יואב. חודשים אחדים אחר כך, הלכו גם נחמן וטילי בעקבותיהם. נחמן חיפש אחיזה בישראל של העלייה ההמונית, זו של חוסר העבודה והמחסור, של שנות החמישים. הוא השאיר את טילי בעיירה נשר ולמרות גילו, מעל לחמישים, ראה חסד, באפשרות שניתנה לו לעבוד במסגרת קבוצת הבניין, בקיבוץ שלנו. הוא עבד בחירוק שיניים, זעף ויגע, מתקשה להבין את אורח חיינו, אך לא איבד את תכונתו היסודית, של אדם אוהב חיים שצחוקו מהדהד למרחוק…
כאשר החליטו יואב ורותי, בשנת 1954, להצטרף אל קיבוצנו, היה נחמן מאושר ליהנות מכל ההקלות שהגיעו לו במעמדו החדש – הורה של חבר, ובגין גילו.
נחמן היה בעל מזג סוער, איש מדנים לעיתים, אך אוהב חברה היה ומסור לעבודתו בבית החרושת. הוא נראה לפעמים חסר סבלנות כלפי הסובבים אותו, אך הוא אהב את הבריות בדרכו המיוחדת. בערוב ימיו הוא זכה לשנים ארוכות של חיי שלווה, אך מזגו הסוער, טלטל לא פעם את שלוות המשפחה. כאשר עומס השנים וחולשת הגוף נתנו את אותותיהם בגופו התמיר, התקומם ולא השלים… כל ישותו אמרה מאבק ורצון לחיות, עד הסוף המר.
נחמן טמון בבית העלמין שלנו וזכרו נצור עם זכרם של כל אלה שחיו אתנו והגיעו אל הנחלה.
