דף הנצחה למושקובסקי גיטה ז”ל (15/03/1915 – 09/04/2012) ( כא אדר תרע”ז – יח ניסן תשע”ג )
גיטה נולדה ב-15 למרץ 1917, משפחתה המורחבת חגגה לה יום הולדת 95 ממש לפני שבועות אחדים. היא נולדה וגדלה בקובל פולין, היום אוקראינה, לאימה בלומה ואביה יעקב דרוג שהיה סוכן יערות. המשפחה הקטנה חייתה ברווחה כלכלית והאם בלומה דרוג, הייתה פעילה במוסדות ציבוריים, לגיטה היו עוד שני אחים, צעירים ממנה, דויד ופנחס . פנחס התכונן לעלות ארצה כסטודנט אך לא הספיק, ההורים והבנים הסתתרו בעת אחת האקציות ונלכדו, לפני הירצחם חרתו על קיר בית הכנסת הגדול בקובל את המילים: “ארץ אל תכסי דמנו / שמים נקמו נקמתנו / אנו הולכים למיתה אכזרייה / יחד עם כול עדת קובל על ידי הרוצחים האכזריים. יום ה’ י”ד לחודש אלול”. גיטה הייתה בוגרת גימנסיה ‘תרבות’ ופעילה ב’שומר הצעיר’ בקובל, היא עברה הכשרה בביאליסטוק לקראת עליה לארץ ישראל אליה עלתה עם האוניה פולוניה בשנת 1937. שנתיים אחר כך נשלחה על ידי הוריה ללמוד ספרות עברית באוניברסיטת ירושלים. היא נישאה למשה מושקובסקי, והמשיכה לימודיה בירושלים, אך אחרי שנתיים בהשפעת חבריה מקיבוץ “עמל” שבמפרץ חיפה, נטשה את הספרות והחלה לימודים בבית הספר לאחיות ב’הדסה’, גיטה חזרה לקיבוץ ‘עמל’ עם התואר וההסמכה. כשעלה ה’עמל’ להתיישבות ב’רוחמה’ היא הייתה בחודש הריונה האחרון , כאן נולדה נירה, הייתה זאת הלידה הראשונה ברוחמה והבת זכתה לשמה על שם הניר הראשון שנחרש באדמת הקבוץ . שלוש שנים אחר-כך נולדו יעקי ומוטי. לגיטה הייתה חיבה ייתרה לשפה העברית, למילים, לשירים, לספרים, היא היטיבה מאוד להתבטא, בהיותה בת 17 היא כתבה הקדשה על תמונה ישנה נושנה של בת שבע מקלר, חברת ילדות: “לשבע היקרה! עת יעלו על לבך רעיונות עצובים ותבקשי לך חברה, שתאמין לגורלך, אז קחי את תמונתי וספרי סיפורך, ואני ממרחקים, ממקומות עזובים אשמע את שיחתך ואל לבך העגום תנחומים אדברה. שלך גיטלה”( 1934) בספר הקהילה של קובל מופיע ראיון עדות עם גיטה, בו היא מפרטת בדייקנות רבה, עם זיכרון מעורר התפעלות, את כול בני משפחתה עוד מתחילת המאה ה-19, היכן התגוררו, עם מי נישאו , שמות ילדיהם, ותאריכי לידתם, הזיכרון של גיטה, כמו גם חדות שכלה ובהירות מחשבתה, לא עזבו אותה עד יומה האחרון, היא ידעה היכן נמצא כול נכד, מה עושה כול נין, וגילתה סקרנות בענייני העולם הגדול. לפני מספר שנים, כשהגיל החל לתת אותותיו, עברה לגור בקרבת בתה נירה שדאגה לפקוד אותה ולדאוג לה במסירות אין קץ, גיטה העריכה זאת מאוד. חברי רוחמה יזכרו תמיד את האחות האחת והיחידה שממלכתה נדדה עם חדרי המרפאות של רוחמה, מהחדר הבודד, דרך המרפאה במזכירות, ועד למבנה החדש, בכולם שלטה גיטה ביד רמה, היא הייתה התגלמות מוסד ה’אחות הקיבוצית’ הכול-יכולה, ובעיקר הכול- יודעת , היא גם ידעה להגיע אל ליבם של רופאים בכירים בכול בתי החולים, לזרז טיפולים ולקצר תורים, ניהלה את המרפאה בימים של מלחמות ומתח ונוכחותה השרתה תחושת בטחון. גיטה שימשה מספר שנים אחות בית- הספר האזורי ואף העניקה מן הידע שלה למחלקת- הבריאות של ‘הקבוץ- הארצי’. בשנים האחרונות העבירה את הבקרים ב”בית-עמל”, בו ארגה בשקדנות שטיחים ושמחה מאוד עם כול שטיח שנרכש , אך מי שפגש בה שם, יכול היה להבחין בעצב דק נסוך על פניה, היא כאבה את השינויים שחלו ברוחמה, הדאגה האישית לחבר והיחד, שכה הזדהתה אתם כול השנים, התפוגגו לנגד עיניה, והיא, שהבינה הכול, ידעה; זאת דרכו של עולם ומצאה נחמה ושמחה רבה בבני משפחתה הבאים לבקרה ובחברי רוחמה אותם פגשה לעיתים. נוחי אישה יקרה בשלום על משכבך, לא תהיה זאת טעות להגיד, כי את במו ידייך הקמת את רוחמה, דאגת לחבריה, חבשת, ריפאת, ניחמת , עודדת ובעיקר אהבת. לנירה, ליעקי, למוטי ל-11 הנכדים ו-19 הנינים ולכול בני המשפחה, אנחנו אתכם באבלכם מחבקים ומוחים דמעה.
