דף הנצחה לכהן פאוסטו ז”ל (06/11/1904 – 24/05/1979) ( – כח אייר תשל”ט )
פאוסטו כהן
פאוסטו כהן, אביהם של חברינו ג’וליאנה ואומברטו, נולד באנקונה שבאיטליה. אביו היה החזן ומזכיר הקהילה ופאוסאו ושני אחיו גדלו באווירה יהודית מסורתית. בשנת 1923 עברו לעיר נאפולי. אבי המשפחה פתח בית חרושת לחולצות ופאוסטו, שהיה אז בן 19, היה לסוכן נוסע של העסק. בבוא העת שירת בצבא, בחיל הפרשים, וזו היתה תקופה עשירת חוויות, עליהן אהב לספר כל ימי חייו. בשנת 1931 נשא לאשה את גבריאלה, עבר לרומא ופתח חנות לדברי הלבשה. עד לשנת 1935 נולדו להם שני בנים שגדלו בחיק המשפחה הגדולה של גבריאלה, שחיה כולה תחת קורת גג אחת בביתם המרווח, שעה שפאוסטו עמל מדי יום עד השעות המאוחרות של הערב, בניהול חנותו.
בשנת 1943, עם השתלטות הגרמנים על רומא, הסתתרו בני המשפחה תחילה בדירתו של השוער, באחת הכנסיות הגדולות ואחר כך בבית מלון קטן, עם תעודות מזויפות, וקיימו עצמם מן החסכונות ומן העסקות הקטנות שהצליח פאוסטו לעשות, תוך קשיים וחרדות לא מעטים. כניסת צבאות בנות הברית לרומא, לא השיבו את חיי המשפחה למסלולם הקודם. פאוסטו פתח אמנם, מחדש את חנותו, אבל בני המשפחה עברו לגור בדירה משלה. כמו כל יהודי רומא של אותם הימים, שרישומם של מוראות המלחמה היה עוד טרי בזכרונם, גם פאוסטו ומשפחתו היטו אוזן קשבת לבשורת הציונות שנשמעה מפיהם של חיילי הבריגדה הארצישראלית. יתר על כן, פאוסטו התחיל להיות פעיל בתוך הקהילה היהודית של העיר, והיה לחבר המועצה של מרכז התרבות שלה.
הבנים גדלו והמשפחה התרחבה כשנולדה בשנת 1948 האחות הצעירה ג’וליאנה. אלה היו שנים של מי מנוחות, עד שבשנת 1960 נתערערה בריאותו של פאוסטו. הפרעות במחזור הדם גרמו לו לשיתוק חלקי, שהתבטא בצליעה קלה. הוא זנח את חנותו והקים יחד עם בנו, אומברטו, סוכנות להפצת דברי הלבשה. בינתיים גברה בהדרגה, בתוך המשפחה, השאיפה לעלות לישראל. בשנת 1968 הגיעה ג’וליאנה לאולפן, לרוחמה. אחרי 8 חודשים היא שבה לאיטליה והודיעה להורים על כוונתה להנשא ולהשתקע בארץ. שנה וחצי אחר כך, בשנת 1970, החליטו פאוסטו וגם אומברטו ללכת בעקבותיה ולהשתקע בקיבוצנו. הקיבוץ התאים לאופיו וטעמו של פאוסטו, עם כי השלים רק בקושי ובכאב את אורח החיים החילוני של חבריו. הוא עבד בחדווה ובמסירות בעבודות השונות בבית החרושת, וידע להעריך את התעסוקה המתאימה שהיתה מצויה לו, על אף בריאותו הרופפת. אבל ציערה אותו העובדה שלא הצליח ללמוד עברית, כדי להתערב בחיי החברה בקיבוץ. הוא התגעגע לבני משפחתו שנשארו באיטליה, ומצא נחמה ביחסים ההדוקים שנרקמו בתוך המשפחה המלוכדת במקום, עם ילדיו ונכדיו, ובכבוד וההערכה שסובבו אותו.
בשנים 1973 ו- 1975 אושפז בגלל התקפי לב קשים והחלים, אם כיבריאותו התרופפה. בשנה האחרונה לחייו חלה ירידה נוספת בכושרו הגופני. פאוסטו לא נכנע. הוא המשיך לפקוד מדי יום את מקום עבודתו, עד שהתקף לב נוסף שם קץ לחייו.
