טסלר יהושע שיקה ז”ל

דף הנצחה לטסלר יהושע שיקה ז”ל (29/11/1913 – 16/03/1977) ( – כו תשל”ז )

שיקה טסלר
האביב היה בשום ומלא רחשי-חיים, באותו יום בחודש אדר, בו פסק הולם ליבו של שיקה.
עצובות היו השנים האחרונות לחייו. ההגבלות הגופניות הפריעו לו לחיות כפי שאהב. אותו בוקר קם והתכונן לנסיעה העירה, אך ליבו לא החזיק מעמד אפילו בנסיעה הדחופה של האמבולנס לבית החולים.
שיקה נולד ברובנה שבמדינת פולין. הוא גדל בבית דל אמצעים, אך בעל מסורת יהודית עממית. ידי ההורים לא השיגו להעניק לו השכלה מסודרת ומגיל צעיר נאלץ ללמוד בכוחות עצמו, כדי לספק את צימאונו לדעת. בתנועה מצא כר נרחב לפעילות בסניף “החלוץ” המקומי, שם ייצג את בוגרי הקן ומצא שפה משותפת עם חברי שאר התנועות העממיות (“דרור” ו”החלוץ הצעיר”). מופנם היה שיקה ועניו וכעין אימת ציבור הייתה נופלת עליו ורק לעיתים רחוקות השמיע את דעתו. יצא עם הראשונים להכשרה לביאליסטוק, והשתלב יפה בעבודה ובחברה. הוא התגבר על קשיי העבודה בחטיבת עצים ובבתי החרושת, רכש ידידים, גבר בטחונו העצמי ואף התחיל להתבלט אצלו חוש ההומור וכושרו להתבטא בכתב. לא בכדי היה שיקה גאה בהישגיו.
לארץ הגיע שיקה בשנת 1938. הוא עבד בנמל חיפה ימים ארוכים בסבלות עצים ופריקת אניות פחם, עד שהשתלב כמסגר במפעלי המלאכה, קודם בקריה ואחר כך בכפר וורבורג, ועמד באומץ בקשיים ובסכנות שארבו באותם ימים בדרכים. כל ימי חייו המשיך שיקה ללמוד. העברית הפכה לכלי רהוט בידיו. הוא הביט על חיי הקיבוץ במבט בקורתי, מלא הומור ולהתרשמויותיו נתן ביטוי ברשימות ההיתוליות אשר ליוו מאורעות חגיגיים בקיבוץ, שחלקם אף התפרסמו בעיתונים ובשבועונים. המעיין בכתבי היד של שיקה, יכול לעקוב אחר התפתחותו של הקיבוץ, המתוארת ביד אומן ובעיני הומור עממי דשן.
עם העברת המפעלים לרוחמה, לפני פרוץ מלחמת השחרור, המשיך שיקה לעבוד במסגרייה במקום, עד שנבחר לחצרן הקיבוץ, ותודות למזגו הטוב, נתבקש להמשיך בעבודה ובתפקיד הזה, במשך שנים רבות. פעילותו בקיבוץ התבלטה בעיקר בתחום התרבות, אך מילא תפקידים גם בתחום החברתי, בוועדת החברים ובסידור עבודה. בשנים האחרונות הפסיק לכתוב והשקיע את כל מאמציו בלימוד הלשון האנגלית, יחד עם ההתמסרות לאהבתו החדשה – המוסיקה הקלאסית. כשתקפה אותו המחלה והגבילה את יכולתו, עבד תחילה ב”המברשת” ואחר כך המשיך לשרת את החברים בדואר, בסבלנות ובמאור פנים. השנים האחרונות המעיטו את דמותו וצר היה לחשוב שרבים מצעירי הקיבוץ לא הכירו את שיקה בימיו הטובים, כאשר הכל ציפו לפרי עטו השנון, ותרומתו להווי הקיבוץ היתה ניכרת.
מותו השרה אבל כבד על אסתר, על ילדיו נילי ושמואליק, על בני משפחותיהם, ועל הקיבוץ כולו.