דף הנצחה לגינזבורג לוסיה (אליעזר) ז”ל (23/10/1916 – 11/04/2005) ( כו תשרי תרע”ז – ב תשס”ה )
לוסיה גינזבורג
היום בבית העלמין של קבוץ רוחמה אנחנו אומרים שלום אחרון לאיש האדמה לוסיה אליעזר גינזבורג, והוא בן 89 שנים.
לוסיה היה בראש וראשונה חקלאי, איכר אמתי
בכול רמ”ח איבריו, את אהבתו לגידולי השדה רכש כילד בבית הוריו חיים ומסיה, אביו היה מחסנאי ומומחה לגרעינים בטחנת קמח מקומית ואמו עקרת הבית גידלו בחצר ביתם
בעירה הנידחת פובגריצ’ה שבאוקראינה , עופות וירקות ובנם יחידם לוסיה עוקב אחר מעשה ידיהם.
בהיותו בן ארבע וחצי נמלטה המשפחה מפחד הפוגרומים לקישניב, שהות שהייתה אמורה להיות זמנית וקצרה, נמשכה שנים ארוכות בהן סיים לוסיה בית ספר עממי ואף למד לקרוא ולכתוב עברית. כיתתו הצטרפה לתנועת השומר הצעיר וב-1935 יצא לשלוש שנות הכשרה חקלאית בעיירה יאסי.
ירקנות, רפתנות, עגונות קציר ונטיעה מלאו באותן שנים מאושרות שהוא זכר כ”היפות ביותר בחייו” , בהכשרה הוא הכיר את אטל שלימים נישאה לו וליוותה אותו באהבה , שותפות ודאגה כול חייו.
את ההכשרה החקלאית השלים בהכשרה עירונית בבוקרשט, אב כשהמצב ביאסי התדרדר, קראו ללוסיה הנמרץ להדריך קבוצות חדשות. “מרד הבן”, כך הגדיר את עזיבת הוריו שנשארו לבדם, רגע עזיבתו אותו בתחנת הרכבת , קולו של אביו צועק אחריו: “אל תשכח אותי…” נצרב בליבו וכול חייו ראה פרידת ילדים מהוריהם כטרגדיה נוראה. בארץ הגיע אל קיבוץ “העמל” בקריית חיים
ועבד בכול עבודה מזדמנת, עד שנרכשו בחכירה 700 דונם ליד המפרץ ואז קנה לוסיה שתי
פרדות וכלים חקלאיים בסיסים איתם פתח את הקריירה החקלאית שלו בארץ ישראל. מהוריו
לא שמע שנתיים עד שהתחדש הקשר והתברר שהרוסים הגלו אותם לסיביר והם נמצאים בתנאים קשים מאוד, מה שהחזיק אותם ואת שאר בני המשפחה בחיים היה הידע הרב שרכש אביו באחסון חיטה. מאוחר יותר נהרג אביו בתאונת דרכים ולוסיה לחץ על ממשלת ישראל להעלות את אמו, הוא כתב מכתב לשגרירה גולדה מאיר והאם הגיעה עם קבוצת העולים הראשונה שחצתה את מסך הברזל, מסיה גינזבורג באה לרוחמה ובזכות אופייה הנוח וטוב ליבה נקלטה בלי כול בעיה בקבוץ. ברוחמה המתחדשת השתלב לוסיה בצוות הפלחה ולמד בדרך הניסוי והטעיה את הטיפול באדמות הלס ומדרונות הסחף, הוא וחבריו הוכיחו שהנגב אינו רק שעורה וגמלים, דבר הצלחתם ושמעם של גידולי החיטה והקיץ שלהם נפוץ בכול הארץ, והיווה בסיס להצלחת יוגבי רוחמה לדורותיהם. אך טבעי היה כי כאשר הוחלט לנטוע פרדס ברוחמה יהיה לוסיה זה שיוביל אותו למן הרגע הראשון ועד הפיכתו לאחד הפרדסים המוצלחים בארץ, לימים קיבל מ”שרות ההדרכה והמקצוע” של משרד החקלאות את “אות יקיר השדות” על פועלו והישגיו המבורכים בתחום. לוסיה טיפח את המרעה הטבעי של ענף הבקר, זרע ושתל את כול שיחי המלוח הנמצאים עד היום על גבעות רוחמה, הקים גדרות ושערים, יצא להדריך את קבוץ
“שדה יואב” , השתתף בוועדות רבות ואירגן חגים ומסיבות. בנוסף לשנות עבודתו הרבות בפרדס בהן התמחה בהדברת עשבים ומזיקים, הוסיף אל הידע הרב שצבר גם את הדברת מזיקי הבית ואת הטיפול בהדברתם המשיך עוד שנים ארוכות כשהוא נוסע על הטרקטור האדום הזקן ממוקד דגירת יתושים אל מאורת עכברים ומדביר אותם בלי לפגוע באיכות הסביבה , כי לוסיה היה אוהב החי והחיים. ילדי רוחמה הראשונים עוד זוכרים את זוג כלבי הבוקסר האימתניים שלו , בוב ועזה, שגידל ליד מחסן הנשק. הוא תמיד לקח חלק בכול הפקה תרבותית , אהב מאוד לשיר והיה חבר פעיל בחבורת הזמר . כאשר סיים את עבודתו בפרדס ובהדברה, השתלב בלי כול בעיה בצוות האריזה של בית החרושת, גם שם הפגין חריצות ועבודה קפדנית. ללוסיה שהיה בן יחיד להוריו , נולד שלושה; תלמה , בת שבע וחיים והוא היה להם אב דואג ומטפח, את נכדיו אהב יותר מהכול ולזכות אשתו אטל הוא זקף את הלכידות המשפחתית. לכם ולכול בני המשפחה השתתפותנו בצערכם העמוק.
וכעת, לא יהיה נכון להגיד ללוסיה:
“ינעמו לך רגבי רוחמה” ללוסיה יש להגיד: “ימשיכו וינעמו לך רגבי רוחמה” כי מי שלא ראה את לוסיה מריח את הרגבים אחרי הגשם, לא ראה חקלאי מאושר מימיו, ומה עוד נחוץ לו לאדם , משפחה אוהבת ומעשה ידיים להתפאר ובאלה אכן זכה יקירכם.
דרורה כהן
