בלוש דוד ז”ל

דף הנצחה לבלוש דוד ז”ל (21/07/1913 – 21/04/1986) ( – יב ניסן תשמ”ו )

דויד בלוש

שיחק עם נכדו, כולו נתון לאושרו שלא כול יום זכה בו, ולפתע באו עליו הדממה והחידלון… כך הלך מאתנו דוד… בשקט, בשקט כפי שנהג כול ימי חייו.

דוד נולד בוילנה ב-27 ביולי בשנת 1913. הוריו – הינדה (מן הבית-שרמן) וישעיהו בלוש, סוחרים זעירים שהחזיקו חנות למען בעלי חיים. היו לדוד אחות אחת, הניה, גדולה ממנו ואח צעיר, משה. הוא גדל בבית מסורתי צנוע, נאבק על קיומו. כאשר נישאה הניה, האחות הגדולה ופתחה מעין בית ממכר לדברי מאפה, רווח מעט לכול המשפחה.

בן 14 היה דוד כאשר סיים לימודיו היסודיים בבית הספר הדתי “תורת אמת” ואז הצטרף אל קן “השומר הצעיר”. מן הרגע שקישר עתידו אל ארץ ישראל, כול מעייניו היו נתונים לעתידו בקבוץ. כדי להכין עצמו לחיי עבודה החליט ללמוד מקצוע ונכנס לבית הספר המקצועי “הילף דורך ארבייט” (עזרה באמצעות עמל), שם למד נגרות.

מה שהיה תחילה בחירה שבהכרה, הפך לאהבת חייו, כי הוא גילה בנגרות את הצד היצירתי שבה ואת חדוות עשיית הדברים ועבודת הכפיים.

כאשר סיים פרק לימודיו בבית הספר המקצועי התנסה דוד ב”הכשרה” בסניפי התנועה בוולוז’ין, בז’טל וברובנה שבמזרח פולין וכבר התבלט במסירותו ויושרו, בוטח בדרך שבחר בה, נוהג בדרכי נועם ובשקט פנימי מפליא.

בשנת 1936 שב דוד לביתו בוילנה והמתין לתורו לעלייה, לארץ. אך רק כעבור שנתיים בחודש אפריל 1938 ניתן לו לעלות כתייר על אוניה שעשתה דרכה לארץ ולאחר שהגיע לחיפה, הצטרף אל חבריו בקבוץ “העמל” ונשאר כעולה בלתי חוקי. הוא נפרד מבני משפחתו ורק כעבור 6 שנים, כאשר הגיעו ראשוני הפרטיזנים, ניצולי השואה, נודע לו מה עלה בגורלם: הוריו, אחותו, בעלה ובנם נלקחו אל מחנות המוות ואילו אחיו הצעיר שהיה פעיל בהנהגת התנועה, נתפס והוצא להורג.

כמו כול חברי הקבוץ באותם הימים עבד דוד ימים ולילות בנמל חיפה בעונת החורף בעגלונית הקבוץ בעונת הקיץ וגם בפלוגות העבודה, כמו במבצע “גדר הצפון”. רק כאשר החליט הקבוץ לפתח שרותי עזר משלו, התמלאה שאיפתו לעבוד בנגריה ותרם להתפתחותה וכשעלה הקבוץ להתיישב ברוחמה והחזיק בית מלאכה בכפר וארבורג, דוד היה בין רכזיה.

לאחר מלחמת השחרור, וכשהוקם מפעל “המברשת” ניהל דוד את נגריית העזר והתמיד בפיתוחה עד אחרית ימיו .

מזגו הנוח, נאמנותו לעקרונות חייו בקבוץ ושלוותו התאימו לכול תפקיד בקבות ועל כן נתבקש להשתתף ברוב הוועדות החברתיות כולל המזכירות. הוא היה מופת לאהבת עבודת הכפיים ולנשיאה בעול הציבורי. בדרכו השקטה היה מביע את דאגותיו על מגמות ההתפתחות בתנועה הקיבוצית ובקבוצנו שלנו וכאב את בעיותיו.

דוד היה מסור לפוגה, רעייתו, והשפיע רוב אהבה על ענת וישעיהו, ילדיו, על פסח חתנו וסימי כלתו ובייחוד על נכדיו ועל נכדותיו. בימים בהם זכה לבלות איתם הם שתו בצמא את סיפוריו על הגולה הרחוקה ועל ניסיונותיו בחיים. ליד קברו הפתוח נאמרו הדברים: “הלך מאיתנו חבר שהיה ישר עם עצמו ועם משפחתו, עם הקבוץ והתנועה, כול ימי חייו”.