דף הנצחה לתלמים שושנה ז”ל (01/01/1949 – 23/05/2009) ( תש”ט – כט אייר תשס”ט )
שושנה כהן – תלמים נולדה בתימן בשנת 1949, ועלתה באותה שנה, במבצע להעלאת יהודי תימן: “מרבד הקסמים”. כתינוקת קטנטנה הגיעה עם הוריה חסן שהיה צורף ורב וחנה עקרת בית והמשפחה התיישבה בראש העין, גידלה שמונה ילדים וחייתה במקום כול חייה. שושנה למדה בבית הספר בראש העין, הייתה חברה בתנועת הצופים ומדריכה בשורותיה ושירתה בשרות לאומי במושב “אל-על” שברמת הגולן. במושב שימשה כרועת צאן, ועבדה בגידולי- השדה מה שחיזק בה את האהבה והרצון ללמוד את תורת החקלאות והצמחים. היא נרשמה ללימודי הוראת החקלאות בבית המדרש למורים ב’מדרשת-רופין’ וסיימה שם את הלימודים. בתקופה זו פגשה את משה זליגמן – תלמים. בתום לימודיה עבדה שושנה כשנתיים בהוראת החקלאות בבית ספר בטבריה, אחר כך נישאה למשה והשניים הגיעו לרוחמה בשנת 1973 כמועמדים והתקבלו כחברים. שושנה עבדה בבית התינוקות, כמחליפה בכול בתי-הילדים של חברת-הילדים ובחדר-האוכל, אך יותר מכול אהבה את העבודה בנוי לצידו של יוסף שמיר שהעריך מאוד את חריצותה והידע שלה. בשנת 1983 יצאה לעבוד כמורה לחקלאות בתיכון המקיף ב”שדרות”, והיא שימשה גם כמורה בבית ספר “שקמה” בעיר. שושנה הייתה בועדות תרבות, קליטה, מרכזת חג חנוכה וטו בשבט, עבדה כמטפלת בקשישים וטרחה בשימור גינות הנוי שלהם. למשה ושושנה נולדו בושמית ולוטם והיא נהנתה להעניק להם את הידע שלה בטבע וסביבה. המחלה התחילה לתת בה סימנים כבר לפני שנים רבות, יותר מכול חשו בכך ילדיה הקטנים, שושנה בחושים האימהיים שלה ניסתה בכול כוחה לשמור על תנאים נורמאליים אך המחלה הייתה תובענית והשתלטה על נפשה באופנים שהקשו עליה את הטיפול הנאות בבית ובילדים. במונולוג אישי שכתבה בעלון רוחמה היא אומרת: “עתה מחלת הקולות פוקדת אותי, אשב בביתי בדד ואשמע את חברי וחברותי מכול שכבות הגיל מדברים, מדברים אלי ממרחקים, משכונות שכונות, ולפעמים תפקוד אותי מחלת הרדיפה , עד כי רגלי ירוצו בין שבילייך רוחמה, ובין בתיך השונים… לי ברור שילדותי השרויה באפלה, האיצה את תהליך המחלה… תרופות רבות אני מקבלת בשינויים של מינון, בתקופות שונות, ואני עדיין לא חשה בשינוי לטובה, אני שואלת את עצמי: איזה תרופה תעזור כדי לייצב את תחושותיי את רגשותיי ועד מתי?” שושנה הייתה אישה אינטליגנטית ומתעניינת, היה לה לב טוב,אוהב ומתחשב , היא הייתה בעלת חוש ליופי ואסטטיקה, אך מחלתה הקהתה את חושיה ובלבלה אותה. מתוך הכאוס בו נמצאה נפשה שהטלטלה בין גבהים של שמחה לתהומות של ייאוש היא ידעה לכתוב את המילים הבאות: “צריך לדעת להרכין ראש, לוותר, לסלוח, לא לשמור טינה, לרכוש הרבה חברים בצנעה, עלי לדאוג לעצמי, אבל לא להישאר לבד, זה עצוב להיות לבד…” את בדידותה הקל, בשנים האחרונות, דורון, אותו הכירה בעת הטיפולים והשניים חלקו גורל עצוב ששימש בסיס לאושר זמני, אך שושנה הלכה לעולמה לבד, קשה היה להיכנס לעולמה המבולבל, נפשה הנסערת נחה כעת בשלום, במנוחת עולמים. ללוטם ובושמית למשה והמשפחה תנחומינו
