דף הנצחה לשתיל שושנה ז”ל (28/12/1914 – 08/01/2000) ( יא טבת תרע”ה – א שבט תש”ס )
שושנה שתיל
שושנה נולדה בפולין למשפחת ליפשיץ. לאביה יצחק ואמה חסיה נולדו עוד ארבעה בנים ושלוש בנות, שני בנים נפטרו בעודם עולי ימים.
האב היה מסגר ונפח והאם השגיחה על בית יהודי מסורתי ששמר כשרות ושבת ונודעה כאופה מעולה, תכונה שהיא ידעה להוריש לילדתה שושנה. שושנה הייתה תלמידה שקדנית, התחילה את בית הספר בכיתה ב’ מכיוון שידעה לקרוא היטב. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות, אך לא הספיקה לסיים יותר משתי שנות תיכון.
היא מצטרפת לתנועת השומר הצעיר, משמשת כראש קן, שוהה שנתיים בהכשרה ובשנת 1936 זוכה לאשרת עלייה לארץ ישראל. היא מגיעה לקיבוץ בית זרע, ממנו אחרי שנה עוברת לקריית חיים, לגרעין “עמל”.
בקריה עובדת שושנה במטבח, משתלמת בבישול ובניהול מטבחים, ויוצאת לנהל ולעבוד במטבח מפעל נעמן שבמפרץ. העבודה שם מתישה ביותר ובלבה של שושנה מתגלה מחלת לב קשה שמלווה אותה מאז, כל שנות חייה. שושנה פונה לעבודות משרדיות היא נשארת במפעל נעמן כפקידה ואף עובדת בניהול החשבונות של קיבוץ עמל.
עם העלייה לרוחמה נשלחת שושנה לקורס אלחוטאיות של ההגנה, אך הפעם היא יוצאת בלב קשה ולמורת רוחה. בעת מלחמת השחרור, כאשר הוחלט לפנות את ילדי רוחמה צפונה, נקרעת שושנה בין הדאגה לחגית, ילדתה הקטנה, לבין הפקודה להישאר כאלחוטאית ברוחמה. ההחלטה שעשתה באותם ימים מלווה אותה כל חייה ואינה נותנת לה מנוח: ביומן אישי רגיש היא מתארת את רגעי הפרידה הנוראים, אותו יומן מהווה בסיס לעבודת מחקר שעשתה שושנה במסגרת קורס דו- שנתי באפעל, בהנחייתו של אורי מילשטיין שהיה מרצה בקורס והתרשם מאוד מן היומן. העבודה אותה הגישה שושנה בהיותה בת 70 זיכתה אותה בציון גבוה.
בכל שנותיה בארץ ממלאת שושנה תפקידי ריכוז, ניהול והדרכה, החל מעבודה קשה במשך שנתיים במחלקת המטבחים של התנועה, דרך סדרנית עבודה, מחסנאית מכולת בגדים, רכזת ועדות חינוך, בריאות, חברים, ועדה פוליטית, ועדות הנצחה וקליטה, טיפול במתנדבים, השתתפות פעילה בשיחות קיבוץ, ארגון מסיבות והשתתפות פעילה במערכות בחירות ברמה ארצית.
10 שנים עבדה במזכירות המועצה האזורית שער הנגב, וכשחזרה הביתה עבדה במפעל המברשת ובמחסן הבגדים, עד שנת חייה האחרונה.
אחד המאפיינים הבולטים של שושנה היה הצורך הבלתי נלאה להשכלה: היא הייתה אוטו- דידקט במלוא מובן המילה, למדה והשתלמה במגוון רב של תחומים. עד שנותיה האחרונות, השתתפה בקורס “שורשים” במכללת הנגב והצטרפה לחלק מהמסעות שערך הקורס ברחבי הארץ, ככל שהתיר לה ליבה.
שושנה היטיבה לאפות ולבשל ולא אחת זכה מי לקבל מידיה מיני מאפים טעימים רק מפני שהנתינה גרמה לה אושר בפני עצמו. היא הייתה “יידישע מאמא” במלוא מובן המילה, חמה ודאגנית, מלווה ותומכת, בעלת לב רחב ובית פתוח לכל.
את יהודה שלו, לו נישאה במרץ 1940, אהבה והעריכה מאוד. הייתה קשורה אליו בכל נימי נפשה קשר דמים עמוק ובלתי ניתק. כאשר נפטר יהודה אחרי מחלה קשה, חרב עליה עולמה באחת, נראה היה שהיא עצמה לא העריכה את עוצמת הקשר שהיה לה עם אהוב נעוריה, והיא הלכה ודעכה, הלכה ונמוגה אל העולם בו נמצא האיש שהיה כל עולמה.
שושנה הייתה אחת מחברות רוחמה שלא נתנה לחיים לעבור לידה, היא הייתה תמיד מעורבת חברתית, פוליטית וציבורית, חוש ההומור שלה והצחוק המתגלגל היו סימני ההיכר שלה והיא שמרה עליהם כמעט עד שנת חייה האחרונה שהייתה כואבת וקשה, אך לא השכיחה מאתנו את שושנה העליזה והתוססת, אוהבת חיים.
