דף הנצחה לשמיר רחל ז”ל (03/11/1920 – 16/06/2013) ( – )
רחל שמיר
ביום ראשון, ח’ בתמוז, נדם לעד קול הזמיר שליווה את רוחמה כמעט 70 שנים. רחל שמיר לבית מיכאל ולאה זוסמנוביץ’ נשמה את נשימתה האחרונה עצמה את עיניה והיא בת 93. רחל נולדה בעיר טרנוב שבגליציה למשפחת עמלים, לאביה הייתה נגריה. היו לה עוד שתי אחיות פלה והדסה, המשפחה חוותה אסון כאשר האב נפטר בגיל 28 והאם האלמנה נשארה עם שלוש ילדות קטנות, עקב המחסור היא שלחה אותן להתחנך בבית יתומים יהודיים שם דיברו גם עברית וכך רחל , שבאה ממשפחה שאיננה דוברת עברית, רכשה את השפה עוד בילדותה. בגיל 13 הצטרפה לתנועת השומר- הצעיר ואחרי זמן לא רב כבר הדריכה בה קבוצת נערות.
רחל הייתה תלמידה מצליחה וזמרת מוכשרת , שתי תכונות שסללו לה דרך טובה בחיים, אך ההיסטוריה זימנה לה מסלול אחר, עם כניסת הגרמנים לפולין בשנת 39′ ברחה עם אחיותיה לאזור שלטון הרוסים.
אימה ואחיה מנשואים שניים נרצחו.
רחל ואחותה הגיעו לעיר לבוב, כאן מצאה עבודה בדואר בשעות היום ואחרי הצהריים השתלמה בקונסרבטוריון למוזיקה בפיתוח קול ולימודי תאוריה , נושאים אהובים שחלמה להגשים עוד מילדות.
אך כאשר בשנת 41′ הופצצה גם לבוב, היא שוב מצאה עצמה במנוסה, אספה את אחותה ממכרות הפחם בהם עבדה ויחד עם מאות ואלפים נסו השתיים לאזור אסיה התיכונה לטשקנט באוזבקיסטאן.
התנאים שם היו קשים מאוד; חום, צפיפות, מחסור תמידי במזון ובגדים ואז הגיעה הידיעה שהרוסים משחררים ממחנות הריכוז שלהם בסיביר את כול העצורים, אלה הכשירים נשלחו להילחם בחזית והשאר נדדו מזרחה, בין המשוחררים היו גם ילדי בית-יתומים יהודי , 800 יתומים בני שנתיים עד 16 שהתארגן בעיר סמרקנד.
רחל ואחותה ניצלו את ההזדמנות והחלו במסע ארוך ומסוכן אל עיר הנמל לחוף הים הכספי, ממנה עמדו לצאת הפליטים. ללא תעודות מתאימות, כשהן מסתירות את זהותן היהודית הן חמקו עם ההמון לתוך האנייה המובילה לפרס, אחרי הפלגה ארוכה, עגנו בחוף כמעט בלתי מיושב, הועברו לאוטובוסים רעועים, בהם נסעו מספר ימים לטהרן.
באותו נמל חיכה נציג של הסוכנות היהודית, כבר לא היה צורך להסתתר, הנציג מציע לשתי האחיות להיות מדריכות של היתומים. יחד עם שאר המדריכים הן ארגנו לילדים סוג של מחנה קיץ, רחל לימדה אותם את שירי ארץ ישראל, וכולם המתינו לעליה. 8 חודשים של המתנה הסתיימו כאשר עקב סירוב העיראקים למעבר בארצם, יצאו היתומים ומלוויהם למסע ארוך דרך פקיסטאן, משם בים הערבי עד לתעלת סואץ , עזה, וברכבת למחנה עתלית.
את המסע עד עתלית לאורך התחנות בהן התקבלה ‘רכבת ילדי טהרן’ בפרחים ותשואות, מגדירה רחל כ”אחד הימים המאושרים בחייה”.
מעתלית הגיעה עם אחותה לירושלים, למדה בקונסרבטוריון ואף פגשה והתאהבה במדריך הכריזמטי של קן השומר-הצעיר בירושלים, יוסף שמיר. יוסף ורחל ההרה עם בכורה עמוס שבים לרוחמה, כאן גם נולדה ילדתם מיכל.
ברוחמה עבדה רחל בבית ילדים, כמחסנאית בגדי ילדים, במפעל המברשת, חברה בוועדות קליטה, תרבות, משק וצוותי חגים רבים. בהיותה שולטת בשפה הרוסית יצאה לפעילות במחלקת הקליטה של הקבוץ הארצי לעזרה בטיפול בעולי ברית-המועצות והייתה פעילה בסניף מפ”ם ברמלה.
במשך שנים , היא התמסרה בהתנדבות למפעל התרגומים של יד-ושם בתרגום עדויות ניצולים מפולנית לעברית.
בספר “השומר הצעיר” שיצא לאור בעריכת יוסף, היא לקחה חלק, יחד עם שלמה יפה, בפרק על חלקו של הזמר בעיצוב פני התנועה. משירי חסידים, הורה, מרד ומהפכה, ועד שירי אהבה ומולדת, הטבע והגטו, את כולם היא הכירה, ידעה בעל-פה את כול המילים והיטיבה לשיר.
הייתה חברה במקהלת הקבוץ- הארצי ואהבה עד מאוד להשתתף בהופעותיה בשירת יצירות קלאסיות.
בכול שנות רוחמה לקחה חלק פעיל בערבי תרבות ומסיבות, אז בלבוש צנוע, עם ידיים שלובות לאחור, הייתה עומדת יחידה על הבמה, מתמסרת למילים ולמנגינות והציבור היה מאזין ביראת כבוד לקול הנעים והמדויק.
כול אחד ממקימי רוחמה השאיר כאן חותמת משלו, רחל השאירה אלפי צלילים, ענוגים כמו תפילות, מזכירים את דמותה הדקה, השברירית.
לעמוס ומיכל ולכול המשפחה המורחבת אנחנו אתכם בצערכם בהילקח מכם אימא וסבתא יקרה.
דרורה כהן
