שמיר יוסף ז”ל

דף הנצחה לשמיר יוסף ז”ל (06/02/1916 – 23/08/2001) ( כח אדר תרע”ו – ז תשס”א )

יוסף שמיר

נולד להוריו ברוך ורבקה דיאמנט ב-6 לפברואר 1916. המשפחה התגוררה בוארשה בירת פולין, האב עסק במסחר זעיר והיה חסר השכלה פורמאלית ואילו האם סיימה גימנסיה רוסית.

משפחתו של יוסף ניהלה אורח חיים ציוני חופשי וקיימה קשר הדוק עם ארץ ישראל אליה כבר עלו אחיותיה של האם אווה וציפורה טבנקין עוד עם העלייה השנייה.

ליוסף היו עוד שני אחים בוגרים חנינה ושלמה ואחות צעירה רחל.

אמו נפטרה לפני השואה, אחיו הבכור ואביו נספו בשואה, ואילו הוא אחיו חנינה ואחותו רחל הגיעו לקיבוצים עמיר, חצור ורוחמה.

יוסף למד בבתי ספר וגימנסיה עבריים, היה תלמיד מוכשר ונער ערני ומתעניין, לתנועת השומר הצעיר הצטרף בגיל 12 ולא החמיץ אף פעילות, בתחילה כחניך צעיר בפעולות במחנות קיץ וחורף, אחר כך כמדריך ולבסוף כחבר ההנהגה הראשית העליונה שאיגדה תחתיה קרוב ל-300 קינים עם למעלה מ-30,000 חניכים.

בין חניכיו הרבים היו גם מרדכי אנילביץ’ וחבריו מורדי גטו וארשה.

כשגמר יוסף את הגימנסיה ביקש להמשיך לימודיו באוניברסיטה. הוא ניגש לראיון אצל הפרופסור לפילוסופיה, אך מאחר שלא היו לו אמצעים לממן את לימודיו הוא ביקש מלגה, הפרופסור נדהם ושאל: “על סמך מה?” ויוסף ענה: “אם לא תלמד אותי לא תדע!” ארבע שנים למד אצלו יוסף פילוסופיה, קיבל מלגות לכל השנים וסיים בהצטיינות.

עם תום לימודיו כשהגרמנים היו כבר על גבול פולין, העבירו יוסף וחבריו את הפעילות התנועתית מזרחה לווילנה בתקווה שהמלחמה לא תגיע לשם, התקווה נכזבה, אנילביץ’ וחלק מחברי הקבוצה חזרו לוארשה, יוסף התעכב עם האישורים עד שכבר היה מאוחר לחזור והוא יצא לדרכו לארץ ישראל, הגיע עם גרעין “המעפיל” לקריית חיים, הצטרף לגרעין “עמל” שהקים את קיבוץ רוחמה, עבד בנמל, אך הכין את עצמו לעבודת הערנות ברוחמה, יש לו חזון: ‘רוחמה תהיה ירוקה כמו היערות בהם הקים את מחנות הקיץ בפולין’. ואכן אחרי העלייה על הקרקע הוא החל לעבוד בנוי.

עדר, שתל, השקה, אך חיידק הפעילות התנועתית המשיך לפעם בו, כישוריו היו ידועים והוא נקרא להדרכה בת שלוש שנים של הקן בירושלים, שם פגש את רחל שלמדה בקונסרבטוריון למוזיקה, הם נישאו, חזרו לרוחמה ונולדו להם עמוס ומיכל.

יוסף כתב עשרות מאמרים ומסות בנושא הקיבוץ וקשריו עם מעמד הפועלים, הוא התבטא בעיתונות התנועתית במגוון נושאים אידיאולוגיים, בשנות ה-70 המוקדמות כבר קרא לאיחוד התנועות הקיבוציות והקים עליו את ראשי תנועתו שלא שכחו לו על כך שנים ארוכות.

כשהגיע גרעין “אילון” לרוחמה נבחר יוסף להיות המדריך שלו ותוך כדי עבודתו בנוי מילא תפקידים בוועדות חינוך, השתלמות, תרבות ומינויים.

בכל העת בה התחיל להתהוות פרויקט חברתי-ציבורי נמצא יוסף בראש העושים במלאכה, בתחילה הוא בנה את המדרגות המובילות אל גבעת הילדים, הקים את האמפיתיאטרון הפתוח שהיה המפואר ביותר בסביבתנו, היה בצוות שהקים את חדר האוכל החדש, יזם את הקמת עמותת יד לבנים ועמד בראשה, יזם וקידם את אתר הראשונים, ובשנים האחרונות בסיוע ידידו יוסף קרני ז”ל הקים את בית עמל, את מכלול הספריות, אולם ההתעמלות, אורחן רוחמה, חדרי חולים המורחבים וגולת הכותרת תרומתו הייחודית לסלילת כביש רוחמה שדה צבי שהביא רווחה לתושבי האזור כולו. שמר על קשרים הדוקים עם הקרן הקיימת לישראל ודאג באמצעותה לייער את רוחמה וסביבתה.

יוסף היה יזם בעל כוחות דחיפה בלתי רגילים, וכאשר הציב לעצמו מטרה היה חותר אליה בעקשנות ובהתמדה עד כי לפעמים לא שם לב למכשולים אנושיים שעמדו בדרכו. מבחן התוצאה היה החשוב ביותר ונטה תמיד לטובת הכלל.

יחד עם פעילותו הציבורית המשיך יוסף במחקריו האקדמיים, הוא קרא מאמרים בשפות רבות, אנגלית, גרמנית, צרפתית, פולנית ורוסית והיה מתעדכן תדיר בעיתונות העולמית.

בעבר הוציא לאור שורה של ספרים תחת הכותרות: “סוציאליזם וחברת זמננו” “השאלה האגררית והתיישבת הקיבוצית” “מארקסיזם ופילוסופיה” ועוד מאמרים וחוברות לרוב.

יוסף יצא ללמוד שנה בפריס, ערך את הירחון הפובליציסטי “בשער”, ריכז את מחלקת התרבות של התנועה, לימד במוסד החינוכי ובסמינר “אפעל”, מילא תפקיד מזכיר הקיבוץ והדריך את גרעין “סוללים”. היה מרצה וחוקר בסמינר גבעת חביבה, עורך בספריית הפועלים, יצא לאירופה במסגרת ארגון בינלאומי של תנועת הפועלים, והצטרף כמלווה מומחה למשלחת לפולין במלאות 40 שנה למרד גטו וארשה.

מכל תפקיד ושליחות תמיד חזר לאהבתו הראשונה העבודה בנוי, הקשר שלו אל רוחמה היה דרך טיפוחו המתמיד של הקיבוץ, בראיון רדיו שערך עמו לפני שנים יעקב אגמון הוא נשאל האם אינו מצטער על כך שלא בחר בקריירה אקדמאית, על כך ענה יוסף: “אם היית בא לרוחמה היית רואה לפני חדר- האוכל את עץ הפיקוס הענק, הוא בן קרוב ל-60, ראיתי במקווה ישראל פיקוס כזה והבאתי לרוחמה, אפשר לומר שעשיתי בימי חיי משהו מלבד כתיבת ספרים ועיסוק אקדמאי…”

אכן נכון, לאן שלא נפנה מבט נראה לא רק את טביעת אצבעותיו של יוסף אלא את יציקת המסד והטפחות שעשה במו ידיו למען בניה של רוחמה.

עם כל פעילותו הציבורית הענפה, תמיד מצא יוסף זמן להיות עם משפחתו האהובה, היה בעל ואבא מסור ומעודד ובא חם ודואג.

גם בשנים האחרונות למרות בריאותו הרופפת לא ויתר יוסף על פעילותו הציבורית והמשיך עד יומו האחרון לדרוש את טובת חבריו חברי רוחמה.

לרחל, עמוס, מיכל והמשפחות אבד לכם בעל אבא וסבא אהוב ולכולנו אבד חבר קיבוץ נאמן מאין כמותו.