דף הנצחה לשירמן ברוריה ז”ל (20/06/1912 – 24/10/2019) ( ה תמוז תרע”ב – כה תשרי תש”פ )
“…אחרי שהיא לגמה מן המשקה הקר שהוצע לה, שאלה את ברוריה מרגלית המטפלת המסורה ב”בית כלנית” : “איך את מרגישה?” “בסדר” היא ענתה וראשה נשמט.
כך, בנועם, כדרך חייה, נפרדה מן העולם.
ברוריה לבית צמל, נולדה לאביה ירחמיאל ואימה לאה, בריגה בירת לטביה, בשנת 1912.
זכרונות ילדותה מתחילים בעיר יארוסלבל בצפון מרכז רוסיה, עיר על גדות הוולגה העילית.
היא זכרה גן ילדים יהודי אליו הלכה, בו מדי שבוע הפליגו יום אחד על הוולגה, הפלגה משעממת בה ראו רק מים ושמיים אבל, קיבלו לחמנייה טרייה וספל גדול של קקאו ולשניהם היא חיכתה כול שבוע מחדש.
אימה נפטרה אחרי לידת ילדה הרביעי והיא בת 28 בלבד, ואביה נותר אלמן מטופל בשלושה ילדים קטנים ותינוק בן יומו.
המשפחה שבה ללטביה, אל עיירת האם בה התגוררו סבתא וסבא שלה, שהיה דמות מרשימה
ודומיננטית, נפח בעל עסק, בית גדול ומשפחה ענפה שחלקה זכתה לעלות לארץ.
האב ירחמיאל היה במקצועו מורה לעברית ואף הכין נערים לקראת בר מצווה לעלייה לתורה, בעקבות עבודתו נדד עם משפחתו בערים שונות.
הוא היה אוטודידקט שהשפיע רבות על דרכה של ברוריה, היא העריצה אותו, את הידע הרב שהמשיך לרכוש כול חייו, וכאשר היה חוזר מקורסים פדגוגיים , שיתף אותה בנושאים חינוכיים, אותם הפנימה והיטיבה ליישם בהמשך חייה.
הרצאה אחת אותה נשא בעצמו בנושא האקטואלי עד ימינו: “האם עיתונאי יכול להיות אובייקטיבי?” נחרטה לעד בזיכרונה.
לימים נישא אביה לאחות אשתו המנוחה ונולדו להם שתי בנות.
המשפחה כולה נספתה בשואה.
ברוריה השלימה בית ספר עממי יהודי, בעיירה על הגבול האסטוני שהייתה בעבר תחת השפעה של ברונים גרמניים ומשם יצאה עם ידע של קריאה וכתיבת השפה הגרמנית , ידע שסייע לה בעבודות המזדמנות בהן עסקה.
את רוב שנותייה עשתה בריגה , שם עבדה במשך היום והשלימה בי”ס תיכון בלימודי ערב.
היא עבדה בסלון לתפירת פרוות , אך נפשה לא הלכה אחרי מלאכת התפירה וכך , בזכות הידע בשלוש שפות, נעשתה נערת השיווק והמשלוחים של הסלון.
היא אהבה מאוד את לימודי הערב, המורים היו טובים ובבית הספר ,מתחת לפני השטח, התנהלה פעילות פוליטית ערה, בעקבותייה נאסרו מספר תלמידים ומשפחותיהם סבלו קשות.
אביה , שהיה ציוני בלב ובנפש, וחבר במפלגת ה’ציונים הסוציאליסטים’, התעניין מאוד בנעשה בארץ, היו לו חברים בקיבוץ ‘שפיים’ והוא סיפר בהתלהבות לבתו על הרעיון השיתופי ורשם אותה לתנועת הנוער ‘בורוכוב’, איתה יצאה להכשרה.
לפני העלייה יצאה שוב לעבודה בתפירת פרוות על מנת לצבור את דמי העלייה.
בשנת 1939 עם קבוצת צעירים בת 15 חברים, בעלייה בלתי לגאלית, עלתה ארצה אל קיבוץ ‘שפיים’ בו שהתה כחמש שנים.
כעשר שנים נוספות חייתה בקריית חיים וקריית אתא, שם עבדה במפעל הבגדים של “אתא”, בו גם נפצעה ואיבדה מאצבעות ידה.
בסיוע כספי הפיצויים מן התאונה, יצאה לירושלים ולמדה שנתיים בבית המדרש ל”מורי-עם”.
בשנת 1954, באירוע משפחתי, באקרעי, פגשה ברוריה את בנימין ממקימי קיבוץ רוחמה, הם נישאו והקימו כאן בית אוהב של כבוד הדדי, בו נולדה ילדתם ליאורה, שמחת חייהם. הורים דאגנים הם ומלווים את בתם היחידה בכל שתפנה, וכאשר היא נישאת ונולדים הנכדים, אין מאושר מהם, הדאגנות והפעלתנות סביבם, היו מקור בלתי נדלה לשמחת חיים וגאווה עבורם.
ברוחמה עבדה ברוריה בעיקר בחינוך ובספריית הילדים.
היא הקימה את הספרייה ונדדה איתה מצריף קטנטן לצריף קטן, ומחדר דולף אחד, לאחר, עד למקומה האחרון המרווח בו המשיכה לעבוד שנים ארוכות.
בכול אחד מן המקומות, יחד עם הספרים, ליד שולחן נמוך וכסאות קטנים שהתאימו גם למידותיה וגם למידות הילדים, היא קיבלה תחת חסותה את הילדים המתקשים.
המושג ‘הפרעות קשב וריכוז’ לא היה קיים, גם לא תרופת ה’רטאלין’, אך ההפרעות, שרירות וקיימות, והיחידה שהצליחה, בסבלנות אין-קץ, ללמד את המתקשים קריאה וכתיבה, הייתה ברוריה.
גם את אהבת הקריאה היטיבה להנחיל לדורות של ילדים ואת הספרייה שלה היא ארגנה לפי שמות הספרים, ולא כמקובל על פי שמות הסופרים, זאת לטובת הילדים, הן כך, היא אמרה, יוכלו הם להתמצא בין המדפים בכוחות עצמם בקלות.
כדי לחסוך בהוצאות, הדביקה ותיקנה במו ידיה, עם פיסות בד, נייר ודבק כול ספר, וידעה להתאים לילדים ספרים, על פי אופיים וטבעם.
ענווה וצניעות, הסתפקות במועט, יושרה והגינות, סקרנות והתעניינות , סלחנות ואהבת אנוש, כול התכונות החיוביות הנמצאות בנפש האדם, התנקזו אל דמותה קטנת המימדים הפיזיים אך הענקית בנפש.
בשנות חייה הרבות הן רק הלכו והתעצמו, ולמרות קשיים ומכאובים הייתה תמיד אסירת- תודה לקיבוץ ולמטפלות שטיפלו בה במסירות בבית האבות של רוחמה.
לליאורה, אבי, הנכדים, וכול המשפחה, עצב רב אופף את כולנו, אבל נודה על שזכינו, יחד אתכם, להיות חלק מחייה של אישה מופלאה ששנותייה הרבות לא עמעמו את גדלות תבונתה ויפי נפשה.
דרורה כהן.
