שירמן בנימין ז”ל

דף הנצחה לשירמן בנימין ז”ל (01/12/1913 – 15/05/1998) ( ב כסלו תרע”ד – יט אייר תשנ”ח )

בנימין שירמן
בנימין נולד בפולין, בעיירה ברסטיצ’קה. להוריו, יוסף ורחל שירמן, היו עוד שלוש בנות ובן נוסף. אביו היה יערן ושמאי יערות, ואמו ניהלה את חנות העורות של המשפחה.
אורח חיים זעיר בורגני אפיין את המשפחה, בה דיברו עברית ויידיש והיו מעורבים בחיי התרבות והחינוך של הקהילה.
עם הרעת המצב הכלכלי בשנות ה- 30, מחליטים ההורים עם שתיים מבנותיהם לעלות ארצה ומנהלים כאן מסעדת פועלים קטנה, שמתחסלת עם פרוץ המאורעות.
בנימין שנשאר בפולין, הצטרף עוד קודם לתנועת השומר- הצעיר, היה מדריך בקן ואף השתתף כנציגו בוועידת החלוץ.
בין השנים 1933-38 היה בהכשרה בצ’נסטכובה, עם גרעין “המעפיל” ועלה אתו ארצה. כאן הגרעין התאחד עם קיבוץ “עמל” והתארגן בקריית חיים לעלייה להתיישבות.
בקריה עובד בנימין בנמל, ובבית החרושת ללבנים “נעמן”, והוא מצטרף לשורות “ההגנה”. כאשר יצאה הקבוצה הראשונה להכין את ההתיישבות על אדמות רוחמה, הוא היה בין שבעת החברים, “שבעת המופלאים” כינו אותם.
בנימין היה מוביל אז מים בחביות על גבי עגלה רתומה רומה לסוס מקיבוץ דורות השכן. אחרי שנה, מחליטה שיחת הקיבוץ שבנימין יהיה שומר שדות, ורכוב על סוסתו הוא מסייר בסביבה.
באחד הימים הזעיקו אותו, לאחר שערבים עלו על השדות של הקיבוץ. בנימין, שהיה משוכנע כי הזעיקו גם חברים נוספים, דהר לשדות ומצא עצמו שם לבדו, מוקף המון זועם. אחד הרועים תקף אותו וחבט בראשו באלה והוא נפל זב דם ארצה, כאשר סוסתו הנאמנה נשארה לעמוד לצידו. למזלו הרב, הבחינו במתרחש פועלים שעבדו אותה שעה על גג חדר האוכל, והם החישו עזרה. 20 ימים שכב חסר הכרה וכשהתעורר הבין כי איבד את השמיעה באחת מאוזניו ואת מאור אחת מעיניו, אך בנימין נחוש להמשיך בפועלו ומצניע את מגבלותיו.
הוא מנסה להקים גן ירק, אבל הענף אינו מתאים לסביבותינו והוא מתחסל. אחר כך מצטרף לצוות שקולט את מפעל “המברשת”, שזה עתה נרכש, לומד את מלאכת המברשתנות וכל שאר ימיו נשאר במפעל ועובד בו בתפקידים רבים, כולל ניהולו במשך מספר שנים.
את השנים הארוכות בבית החרושת הוא סיים במחלקת הצבע, המחלקה היחידה בה נדרשות עדיין עבודת ידיים וסבלנות מקצועית, ולבנימין היו התכונות האלה ובנוסף להן חביבות וצניעות וכבוד אל כל אדם.
בכל שנותיו, נשארה לו פינה חמה לחקלאות, והוא מקפיד להתעדכן בנעשה בשדות ופונה בשאלות ענייניות אל עובדי השלחין והפלחה הצעירים שתמיד כיבדוהו.
ב- 1954 נישאים בנימין וברוריה ונולדת להם ליאורה, שמחת חייהם. הורים דאגנים הם ומלווים את בתם היחידה בכל שתפנה, וכאשר היא נישאת ונולדים הנכדים, אין מאושר מהם, הדאגנות והפעלתנות סביבם, היו מקור בלתי נדלה לשמחת חיים וגאווה עבורם.
בנימין היה חבר קיבוץ בכל רמ”ח איבריו, ביקש מעט לעצמו וכאשר נדרש לבקש, היה חיוך מתנצל ונבוך נסוך על פניו.
מקיבוץ רוחמה נלקח אחד ממקימיו, מאבני המסד.
נתנחם בעובדה שקצר היה סבלו.