דף הנצחה לשוחט שלומקה ז”ל (01/05/1915 – 07/10/2005) ( יז אייר תרע”ה – יד תשרי תשס”ו )
שנת תשס”ה תמה ועמה תמו חייו של שלמה בן נחום ופייגה שוחט, חיים שהחלו לפני 90 שנים בעיירה הקטנה “לודמיר” בחבל ווהלין שבפולין שלומקה לא הכיר את אביו הנגר שנהרג במלחמת העולם הראשונה. אמו, שכמו לאביו, היו לה אלה נישואים שניים, נשארה אלמנה חסרת כל, מטופלת בחמישה ילדים, חלקם כבר בוגרים, ואם זקנה. בגיל 11 הפך הילד שלוימלה למפרנס עיקרי של אמוף סבתו ואחיו שלמד בישיבה. בהתחלה מכר לחם שאפתה אמו, כשהיא חלתה החל למכור חלב של דודתו, אך אחרי שמתחרה שלו שפך לו את החלב וגנב את כספו, עבר למכירה של כעכים בשוק. בן 13 התייתם מאמו ואז החל למכור דגים בכפר אליו הגיע מדי בוקר, אחרי הליכה של ארבה ק”מ, יום אחד התנפלו עליו מוז’יקים, גנבו את הדגים, את הכסף, היכוהו, הפשיטוהו עירום ועזבוה לנפשו, מוכה נפשית וגופנית חזר לעיירה שם הלביש אותו יהודי רחמן. אחרי שהתאושש מצא פרנסה אצל קרובת משפחה בעלת חנות ברזל. את העבודה שם תיאר כעבודה הקשה ביותר שעשה מימיו והוא רק בן 14, הוא נדרש לעמוד בחצר בקור של מינוס 20 מעלות ולחתוך ברזל בעזרת פטיש ואיזמל, למכור, להעמיס ולפרוק. באין ברירה אחרת ובידיעה כי סבתו תלויה אך בו נשאר בעבודה זו למרות שדודתו ניצלה אותו וכמעט לא שילמה לו שכר. כשהצטרף לתנועת השומר הצעיר בה דיברו הרבה על מלחמת המעמדות וניצול הפרולטריון, הבין שלומקה כי הוא שייך למעמד זה והפסיק לעבוד בברזל. מהתנועה יצא ראשון להכשרה, נדד במספר ישובים עד שהגיע לביאליסטוק, שם שהה 4 שנים בהמתנה לאישור עליה והרגיש כי נעשה לו עוול בדחיות האין סופיות, לבסוף הגיע הרגע המיוחל בו עלה על האוניה “אפולוניה” והגיע לחיפה אל קיבוץ “העמל”. בקריה עבד בנמל, ואח”כ כנהג, הוביל ב”ברוקווי” שלו חומרי בניין ברחבי הארץ, תוצרת חקלאית עד לבירות ודמשק, ותוך כדי כך העברות של נשק- הגן וידיעות מוצפנות של ההגנה. בקריית חיים הכיר שלומקה את ברכה ונולדה להם ביתם הבכורה רחל. בנם יהושע נולד ברוחמה. על מסעותיו עם הברוקווי שלו, ידע שלומקה לספר סיפורים בפרטי פרטים, ובכלל פרטי פרטים הם המומחיות שלו, הרי גם בעבודות העץ שגילף ביד אמן, גולפו הטיפוסים עד לפרטי הפרטים. ואיך החל הגילוף? באחד הימים נסעו ברכה ושלומקה לקנות מנורת קיר, כל מה שראו לא נשא חן בעיני ברכה עד שאמר לה שלומקה: “בואי הביתה, אעשה לך מנורה!” לקח סכין מטבח וגילף מנורה שאכן יפה הייתה. אחרי המנורה בא תורו של החלוץ עם החרמש, מהגלויה של קרן הקיימת שהוא ראה בדמיונו. ואז, הגיעו שעות ההמתנה הקשות של 1967, ואת המתח שנילווה אליהן, משום שיהושע היה בצבא, הוא הפיג בעזרת סכין סנדלרים וכפיסי עץ. וכך מספר שלומקה: “התחלתי לגלף דמויות של הפרולטריון ממנו באתי, הסבל, הסנדלר, העגלון עם סוסיו, כולם כמו נעמדו אצלי בתור והמתינו להנצחה, חשתי שהם מדברים אליי, הם סביבי, מקיפים אותי ומבקשים, דבר!” שלומקה הציג את עבודותיו ביותר מ- 20 תערוכות, אף פעם לא ביקש תמורה ופעם אחת כשניתנו לו 50,000 לירות, תרם אותן ל”אילן”. לפני הגילוף היה לשלומקה תחביב נוסף, גידול דבורים, זה החל כאשר נחיל התיישב ליד ביתו, במקום לגרשו הוא לכדו בארגז, למד כיצד לבנות בעצמו כוורות ומסגרות, מתח חוטים וטיפח, אחרי שעות העבודה, מכוורת של כמה וכמה כוורות, מהן רדה במו ידיו דבש, אותו חילק עם ברכה לחברים בראש השנה ופסח. כל השנים חש שלומקה שיש בו פוטנציאל בלתי מנוצל, כאשר הוצע לו להיות רכז קניות, תפקיד שחשק בו מאוד, הוא שמח, אך כשלא נבחר, נשבר ונעלב, חדל לעסוק בתחביב המכוורת והתמסר לגילוף אותו הפסיק רק לאחר שנותח בשתי ידיו. כעת התפנה לכתיבת סיפור חייו, סיפורים שאוגדו ונערכו, בעזרת איתן שהפך לידידו, לספר אותנטי וחם מסופר בשפה עשירה כמו ששלומקה ידע לספר. שלומקה מאוד רצה שעבודותיו תוצגנה במוזיאון קטן שיבנה ברוחמה, וכשלא נענה לכך בקיבוצו העביר אותן למשמרת עולם ב”בית שלום עליכם” בתל אביב, שם הן מוצגות בויטרינות מוארות בכבוד לו הן ראויות. הוא היה איש נעים הליכות, עדין, מתעניין בזולת ונכון לעזור, לא לחינם קראו ברוחמה לדבק החם של המברשת: “דבק שלומקה” מתי שהיית נזקק לתיקון הוא התפנה מעיסוקיו מוכן להדביק כל מה שנשבר. בזכות המלצתו, זכה רמי פולקו בפרס ספיר על הישגיו בחקלאות. האיש היפה בעל העיניים הכחולות והמבט הרך, שטיפל עד כלות כוחותיו באשתו החולה, עצם עיניים עצובות ונשמתו היפה מרחפת כעת אל נשמות בני עיירתו, אותם לא שכח ועכשיו מקבלות אותה בחיבוק. הוא סיים בכאב חיים ארוכים ויפים שהחלו בכאב, אך במהלכם היו לו גם אושר, שמחה וסיפוק. לברכה, רחל, יהושע וכל המשפחה היה לכם בעל, אב וסב נפלא, ולחברי רוחמה אבד חבר יקר ואהוב.
