לאה’קה שדמי
המוות שוב פקד את הקיבוץ בראשית דרכו…
לאה’קה המסורה והאמיצה, הפעילה והערנית, נקטפה בדמי ימיה. קולה הערב, שכה היטיב לשיר את שירי הארץ ובעיקר את שירי רחל, נאלם דום. הקיבוץ הוכה בתדהמת הלם.
לאה’קה נולדה בעיירה דומברוביצה, בחבל ווהלין שבפולין. היא הייתה בת לאחד מנגידיה, אדם ירא שמיים שהתנגד בקנאות נחושה לפעילות בתו בן השומר הצעיר שבעיירה. אך לאה’קה מרדה בו. היא התמידה תוך מאבק, בחיי התנועה, כחניכה וכמדריכה ובשנת 1933 יצאה לכשרה לחוות צ’נסטחובה, בנתקה כל קשר עם בני משפחתה. עד מהרה היתה לחברת מזכירות קיבוצה במקום. היא התנסתה בכל עבודה קשה. התגברה על חולשתה ואף העניקה מעושרה הרוחני אשר שאבה מנפשה הרגישה לשירה, לבעיות האדם ומאמונתה בעתיד האידיאלים של התנועה – לכל סובביה.
בפלוגת העליה נשאה בעול תפקידים מרכזיים ולא במקרה היתה בין ראשוני העולים בין מניחי יסוד גרעין “המעפיל” בארץ, בקיבוץ שריד. ושוב, בבוא העת, בשנת 1936, היתה בין הראשונים אשר באו אל חולות קריית-חיים כדי להקים את קיבוץ העמל – כיום קיבוצנו. כאשר גדל הקיבוץ, מילאה בו לאה’קה תפקידים אחראיים, במסירות יסודית ושקטה ואף לא הזניחה פעילויות אחרות, כלליות יותר, במישור האישי והציבורי בקריה. באותה היסודיות השקטה, היא התמסרה אחר כך לעבודה החינוכית, כאשר הייתה למטפלת פעוטים. יומנה, אשר התפרסם לאחר מותה, מעיד על גישתה היסודית לעבודתה ועל אהבתה את ילדי טיפוחיה, ראשוני הילדים בקיבוץ.
קשרי רעות ואהבה נוצרו בין לאה’קה לבין ידידה בן-ציון גלר. בראשית הקיץ של שנת 1944 היא כרעה ללדת, אך תינוקה נולד ללא רוח חיים. גם לאה’קה עצמה נפגעה אנושות בלידתה, ולאחר כמה ימי סבל נפטרה בבית החולים “הדסה” בחיפה. גופתה נטמנה בבית העלמין של קיבוץ רמת יוחנן.
בעת מותה של לאה’קה, יצק הקיבוץ את גגו של מכון המים ברוחמה. ברוח אותם הימים, קשור זכרה לראשית צעדיו של הקיבוץ בהתיישבותו בשער הנגב.
