רותי נחמני ז”ל

אור ליום ראשון תמו חייה הארוכים של חברתנו הותיקה רותי.
רותי נחמני לבית בן מובחר, נולדה בעיר טקירדה שבמערב טורקיה, באוגוסט 1931.
הימים הם הימים שבין שתי מלחמות עולם, אביה שמואל, ששב מן הקרבות,
נפרד באופן קשה מאשתו הראשונה וחמשת ילדיו, ונישא שנית לאורו אמא של רותי שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות.
לאורו ושמואל נולדו חמישה ילדים ורותי הייתה הרביעית מביניהם.
תנאי החיים באותם ימים היו קשים ביותר, האב ששב עייף ומדוכא מארבע שנות מלחמה,
זנח את פרנסת משפחתו החדשה והאם עשתה ככול יכולתה להביא פת לחם לביתה וילדיה.
כאשר החמירו התנאים, עברה המשפחה לקושטא היא איסטנבול,
הילדים למדו בבית- הספר ‘אליאנס’, אך בזמן המלחמה השנייה , הוצאו ילדי היהודים מבית הספר.
וכך באין די ממון לשלם בעבור לימודי בנות המשפחה, הורה להן אביהן למצוא עבודות מתאימות לגילן כדי לעזור בפרנסה ולהביא אוכל הביתה.
רותי רק בת 14, נשלחה לעבודה במפעל לעיבוד עורות, אך גופה הצנום לא עמד בעבודה הקשה והיא נזרקה ממנה.
ליד אימה מוכרת הנעליים, היא התמחתה בתיקון גרבי משי, ובה בעת הציעה למשפחות אנאלפביתיות,
את כישורי הקריאה שלה והייתה קוראת להן מן העיתונות היומית ובתמורה, מקבלת אוכל.
בתום המלחמה, הגיעו לעיר פעילי ה”סוכנות היהודית” ותנועת “החלוץ”
והחלו לארגן קבוצות של נערים לקראת עלייה לארץ, ב-1948 עלתה עם אחיה הצעיר והוריה והם נקלטו בקיבוץ “יגור”.
אחרי שנתיים התגייסה לצה”ל ושירתה שלוש שנים כחובשת בבסיס חיל הרפואה בתל-נוף,
שם הכירה את בעלה לעתיד יואב נחמני ששירת בבסיס כטכנאי שיניים.
שנה נוספת עבדה כאחות בבית החולים בתל-ליטוינסקי, לימים “שיבא”, ואחרי החתונה, שכנעה את יואב לעבור ולהתגורר בקיבוץ.
הם הגיעו לרוחמה , הקיבוץ היחיד שהסכים לקבל גם את הוריו של יואב, כאן כבר עבד אבא נחמן, כפועל שכיר בבניין.
הקליטה בקיבוץ לא היתה קלה, מאחר ונקלטו בו בדרך כלל גרעינים מגובשים וקבוצות,
משפחה בודדת הייתה צריכה למצוא את מקומה בחברה, אך הזוג הנמרץ בעל המזג הטוב, נקלט היטב ובנה בית יפה ברוחמה.
נולדו להם מיכל , נועם ואלון, יואב השתלב בהקמת מחלקת הצבע ובניהול פנים של מפעל המברשת, והיה פעיל בועדות שונות.
רותי, ככול הנשים, עבדה בבתי הילדים ובמפעל, תקופה מסוימת אף עבדה כאחות מעשית במרפאת רוחמה,
הייתה רכזת חדר האוכל ואקונומית והיטיבה להכין מטעמים כאחראית על אגף ה”הגשה העצמית” במטבח.
בשנות עבודתה האחרונות, השתלבה בצוות ה”מועדון לחבר”, צוות שהקים לתחייה את המועדון אחרי שנים ארוכות של הזנחה וזכתה בתואר: “האמא של המועדון.”
בזכות היכולות הגסטרונומיות שלה והחריצות המופלאה,
הפעילה במשך תקופה ארוכה, מפגשים מיוחדים במינם, בימי שבת בצהריים ודמותה המזמינה והנדיבה מאחורי מכונת הקפה,
השרתה תמיד תחושה נעימה של בית הפתוח לקראת כול הבא בשעריו.
רותי דאגה להורי בעלה ברוחמה עד יומם האחרון, וכאשר הגיעה אימה אורו לרוחמה ,
היא סעדה גם אותה בחום ואהבה, תמיד עם אותה שמחת חיים ורצון לעזור, ובעיקר להאכיל, שהיו יחד עם עלי הגפן הממולאים, מסימני ההיכר שלה.
את יואב בעלה , אהוב נעוריה היא שכלה לפני 36 שנים, שנים ארוכות של אלמנות לא שינו את אופיה האופטימי,
וקשר יפה היה לה עם בני הדור השני והשלישי של רוחמה, שמצאו באישה השמחה בת שיח.
למשפחות צעירות שנקלטו בקיבוץ ללא הורים וסבים, היא עזרה בשירותי ‘בייביסיטר’,
וטיולים שלה בקלנועית עם ילדי נקלטים, היו מראה משובב נפש על מדרכות רוחמה.
למיכל, נועם ואלון ובני משפחותיכם, אנו שותפים לאבלכם,
עם זמזום תמידי של שירי מולדת, וחיוך צנוע, הלכה לעולמה אמכם וסבתכם,
אישה טובת לב שהשקיעה בבניין רוחמה את כול חייה.
יהי זכרה ברוך. דרורה כהן