רושקו יעקב ז”ל

דף הנצחה לרושקו יעקב ז”ל (18/12/1917 – 21/05/1958) ( – ב סיון תשי”ח )

ישה רושקו

פרשת חייו ומותו של ישה רושקו העלתה לראשונה בחיי הקיבוץ בעיה כאובה שבפניה הרגיש עצמו חסר אונים.

ישה נולד בעיר קישינוב, בית חבל בסרביה, בשנת 1917. אמו, רופאת שיניים ואביו טכנאי שעבד איתה, היו חלק מן העילית היהודית בעיר. עוד בהיותו רך בשנים חלה ישה במחלת עור קשה. הקרנה מוגזמת פגעה בשורשי ראשו. אסון זה הטביע את חותמו על כל התפתחותו. הוא התבייש במראהו ולא הסיר לעולם את כובעו מעל ראשו, לא בילדותו ולא כאשר בגר. ישה היה תלמיד מצטיין בבית הספר העממי וגם בתיכון העברי-דתי “מגן דוד” מיסודה של “אגודת ישראל”, בו למד. בבית הספר נפגש עם חברי תנועת “השומר הצעיר” בעיר, והצטרף אליהם, בעידוד הוריו, שרצו להוציא אותו מבדידותו. רגישותו והכעס על מר גורלו פיתחו בו חשדנות אשר התבטאה באכזריות כלפי עצמו והסתייגות מאנשים, אף על פי שניחן בכושר הגדרה בלתי רגיל של מחשבות ומצבים, הוא קרא הרבה ומצא נוחם בלימודי הנגינה בכינור.

לאחר שחייו כבר נקשרו אל חברי התנועה הגיע להכשרה בחווה החקלאית בעיר יאסי שברומניה, ואחר כך אל פלוגת העלייה בבוקרסט. הוא עשה מאמצים להתגבר על מצבו להשתלב בעודה ובחברה. בקיץ 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע ארצה על סיפון אניית המעפילים “קולורדו”, לאחר שבועות של טלטולים בים. בקיבוץ התגורר גלמוד בצריפון קטן, על פי רצונו, ולאחר שעות העבודה בסבלות בנמל בקעו ממנו צלילי כינורו. כשהחל הקביות להעביר את חבריו אל מקום ההתיישבות הקבוע, גם ישה הגיע לרוחמה, אבל לזמן קצר בלבד, כי מצבו התדרדר. הוא אושפז בירושלים ושם נשאר כל ימי מלחמת העצמאות. אחרי המלחמה חודש הקשר עמו ובשנת 1958 החליטו רופאיו להחזירו אל חבריו לקיבוץ.

כאשר שב ישה לרחמה באביב של שנת 1958, לאחר היעדרות של למעלה מ- 10 שנים, רק ותיקי הקיבוץ הכירו אותו. הוא התהלך גלמוד, מכונס בתוך עצמו, נמנע מחברת בני אדם. השנים הרבות שהיה מאושפז לא היטיבו עמו.

חבריו מילדות ומנוער ושאר חברי הקיבוץ אשר ידעו אותו ואת בעיותיו ניסו לעזור. זה לא עלה בידם. באחד הלילות של חודש מאי בשנת 1958 מצא ישה את מותו בבריכת השחייה של הקיבוץ, בנסיבות שאת פרטיהם לא נדע לעולם.