רבינוביץ’ אדם זינדל ז”ל

דף הנצחה לרבינוביץ’ אדם זינדל ז”ל (05/05/1917 – 08/12/1993) ( יג אייר תרע”ז – כד תשנ”ד )

אדם (זינדל) רבינוביץ
איש הרוח היה אדם… שלא פסק כל חייו ללמוד, לקרוא, לעקוב ולנתח מאורעות, לרשום הערכות ומדי פעם גם לתת להן ביטוי בציבור. במשך כל השנים הייתה תרומתו הייחודית של אדם, בנאמנותו המקסימלית, מתוך הכרה ושכנוע, לעקרונות חיי הקיבוץ והתנועה. הייתה בו גם מדהימה וגעגועים לדברים היפים הפורטים על הנשמה – לטבע, לאמנות, לעצבותה של המוסיקה והשירה.
אדם (זינדל) נולד בשנת 1917 בבלצי שבבסרביה. הוא גדל בבית דתי, שהיה גם ליברלי, לאביו שלמה שהיה רב ושוחט ולאמו אודלה, שניהם מוצאם מאוקרינה. כבר בגיל צעיר בלט בסקרנותו ובנטייתו לפלפול.
בגיל עשר, הצטרף לקן השומר הצעיר בעיר. את השכלתו קיבל בבי”ס תיכון “תרבות”, שהצטיין בחינוך הציוני ששלט בו. בשנת 1935, נבחר להנהגה הראשית של התנועה ועבר לבוקרשט, מקום מושבה. במשך שלוש שנים אירגן, הדריך והיה שותף מרכזי בפעילות הארצית.
בשנת 1938 עלה ארצה כחבר קיבוץ-עליה ,למרחב” והצטרף לקיבוץ “עמל”. אדם צורף לחברים הפעילים בקיבוץ, אך לא לזמן רב. ב- 1944 נשלח בשליחות תנועתית למצרים. הוא הגיע לשם בדרך לא חוקית, כחייל הבריגדה היהודית, כביכול. חי ופעל כמעט שלוש שנים, רחוק ממשפחתו, ללא תעודות ואישורים. בשנים אלה התרחבה התנועה במצרים ובוגריה עלו לקיבוץ נחשונים. כאשר נודע שהמשטרה המצרית בעקבותיו, הוא נאלץ לעזוב במהירות ולחזור הביתה. ב- 1948, בעצם ימי מלחמת השחרור, נקרא לצאת לרומניה, שנמצאה כבר תחת המשטר הקומוניסטי. הפעם עם משפחתו. תפקידיו היו : חבר בהנהגה הראשית של השומר הצעיר, חבר בהנהלת מפלגת “על המשמר” מטעם מפ”ם וארגון הכשרות עלייה מטעם ,החלוץ”. גם את רומניה נאלץ לעזוב לאחר שנאסר, ישב חודשיים וחצי בכלא ועבר חקירות קשות.
מרומניה העבירה התנועה את אדם לפריס. תפקידו העיקרי היה לארגן הכשרות לחברי השוה”צ. רוב החברים שהצטרפו אז להכשרות, היו יוצאי צפון אפריקה. בסוף שנת 1957, חזר עם אשתו – עוזרתו, ברנה ובנו הקטן יובל לקיבוץ.
בשנת 1954 נבחר אדם להיות המורה הראשון של רוחמה במוסד החינוכי שעמד לקום. הוא יצא ללימודים באורנים, אך נאלץ להפסיק אחרי שנה, כדי לצאת עם קבוצת “סער” למוסד בנגבה. שנה לאחר מכן קם המוסד החינוכי ברוחמה. במשך קיומו ברוחמה היה אדם מחנך, מורה לריאליסטיקה ומרכז פדגוגי לסירוגין. הוא המשיך עם ילדי רוחמה לביה”ס שער הנגב והמשיך בהוראה עד שנת 1983.
מחלתה של ברנה מילאה את ליבו דאגה רבה. הוא טיפל בה במסירות רבה. עד יומו האחרון נשא בצער את אבדנה. נחמה מצא בקשריו הטובים עם בניו יובל ואסנת ומשפחותיהם.
בכל השנים ובכל מצב לא פסק מלעקוב בהתמדה אחר ההתפתחויות בעולם, אחר הנעשה בארץ ואחר השינויים בקיבוץ, שלא היו לרוחו.
זכרו הברוך יהיה חרוט ברוחה ובמעשה החינוך של ביתו רוחמה.