קפלון שרה ז”ל

דף הנצחה לקפלון שרה ז”ל (08/06/1923 – 30/07/1999) ( כב סיון תרפ”ג – יד תשנ”ט )

שרה קפלון
שרה לבית לאופר, נולדה להוריה דב וזלטה, בעיר כשנוב, הסמוכה לקראקוב שבפולין. למשפחה היו ארבע בנות ובן והיא התפרנסה בכבוד מבית מסחר לנעליים ועורות וניהלה אורך-חיים יהודי מסורתי.
שרה למדה עד גיל 16 גם ניהול חשבונות, עד אשר נאסר על יהודים ללמוד ואז המשיכה בביתה לקרוא ואף ללמוד בעצמה אנגלית.
אל עיר הולדתה נכנס הצבא הגרמני שלושה ימים בלבד מיום פרוץ המלחמה ומאותו יום בספטמבר 1939 ועד מאי 1945, במשך למעלה מחמש שנים, מיטלטלת הנערה הצעירה בין מחנות עבודה בכפיה של הצבא הנאצי, מחנות שנוהלו על-ידי האס.אס, בתנאי תזונה, מחיה ויחס אנושי מהגרועים שידעה האנושות.
שרה עבדה בכל, החל מעבודה במטוויות, תפירה, מטבחים ועד חפירת תעלות אנטי טנקים וסלילת מסילות ברזל.
ילדה-נערה בעלת חזות עדינה ושברירית, שמצליחה לשרוד את ההשפלה והכאב, את הרעב המתמיד והדיכוי האכזרי, באמצעות עולם פנימי של תבונה מפוקחת, של שכל ישר והתאפקות, וכפי שהיא עצמה ביטאה זאת בפעם הראשונה והיחידה, בה סיפרה מעט על קורותיה באותם הימים : “…כשנכנס הצבא האדום לעיירה, לא זכיתי להתפעם מתחושת השחרור ואולי חסכתי לעצמי את החוויות המתסכלות שהן תוצאה בלתי נמנעת של רגשות נקמה החבויים בנפש המדוכאים”.
גם לאחר השחרור, לא תמו מסכת תלאותיה, ואת הדרך לארץ ישראל החלה, כאשר שבה לעיר הולדתה ומצאה משפחת גויים מתגוררת בביתה, שכל יושביו ניספו.
היא מצטרפת לתנועת השומר הצעיר שהייתה מכל התנועות, קרובה יותר להשקפת עולמה, עוזבת את פולין במסווה של פליטה יוונייה, שוהה במחנות באוסטריה, מתעכבת לניתוח בבית חולים באיטליה, ועולה לבסוף על האנייה הנרייטה סאלד המפליגה לארץ ישראל. הבריטים עוצרים את האנייה ושולחים את המעפילים לקפריסין, שרה למודת המחנות שוהה על האי חצי שנה, משתחררת ונכלאת שוב במחנה עתלית. עם יציאתה מעתלית, מתגייסת לצה”ל ומשרתת כפקידה בחיל הנשים.
לרוחמה הגיעה כאשר ביקשה להתנסות בחיים בקיבוץ והפנו אותה אלינו, משום שברוחמה היו לה לא מעט מכרים, ביניהם גם אהרונצ’יק, לו היא נישאת בדצמבר 1950. נולדים להם יהודה ודרור והם מהווים את תמצית חייה וכל משפחתה.
ברוחמה שרה עובדת במכבסה, בלול, מעט במטבח ובבית ילדים, אך את רוב שנותיה בבית החרושת ותמיד ליד המכונות הקשות להפעלה, תמיד במסירות ללא סייג, ותמיד ללא טרוניות וללא טענות, בחריצות אין סופית.
אישה צנועה ועדינה, שהר של זיכרונות קשים מנשוא מונח על נשמתה. במשך שנים ארוכות נמנעה מלדבר ולספר על קורותיה בעת המלחמה, כאשר כל דבר עורר בה אסוציאציות עם השואה ופגישות עם ניצולים היו קשות ביותר עבורה. היא התלבטה כיצד לספר לבניה את סיפור השואה הפרטי שלה, חיפשה במשך שנים בני משפחה שאולי ניצלו, עד שלבסוף התייאשה והשתכנעה כי כולם אינם.
שרה מצאה נחמה ואהבה גדולה בחברתו של אהרונצ’יק, הוא הבין אותה ועולמה המיוחד והיא טיפחה איתו בית חם ודואג לבניהם.
היה לה חיתוך דיבור איטי ורהוט, הליכה בצעדים קטנים ומדודים ואורך חיים עניו וצנוע. היא קראה המון והזיכרון שניחנה בו הפך אותה לבעלת ידע רב בתחומים השונים.