דף הנצחה לקליימן שמואל סמי ז”ל (01/01/1914 – 09/06/1948) ( – ב תש”ח )
שמואל סמי קליימן
זה אירע בקיץ הגורלי של שנת 1948 , חודשיים לפני כן התחיל הקרב הגדול. מדי יום גברה המערכה וישובים חדשים , קרובים ושכנים , נכנסו לטווח האש. המצרים איימו לנתק את הנגב, רוחמה התכוננה אף היא לבאות.
הנשים והילדים פונו צפונה, יום אחרי יום צעד סמי בזהירות ממקום למקום, מפינת גדר אחת לשנייה, מעמדה לעמדה וטמן מוקשים סביב לקבוץ, בנה חגורת בטחון אל מול הסכנה שהתקרבה לפתחה של רוחמה.
הוא שם נפשו בכפו , נשען על ניסיונו וקור רוחו, עד שמעדה רגלו במורד התלול, זחל קמעה, עוד ניסה להגיד דבר לאלה שחשו להציל את חייו כול עוד נשם, כעבור שעות אחדות הדהד הקול המבשר : סמי נפל על משמרתו.
סמי נולד בעיר קישיניוב בחבל בסרביה בשנת 1914, לאחר שסיים את חוק לימודיו בעיר הולדתו עבר ליאסי, שם נרשם לאוניברסיטה והמשיך בלימודיו , המשטר ברומניה הלך והתקרב יותר ויותר אל ציר ברלין רומא והאווירה והגזירות האנטישמיות ואוניברסיטאות קיבלו ממדים מאיימים , סטודנטים ומבוגרים רבם נהרו אל פלוגות העלייה שהתארגנו במסגרת החלוץ, סמי בחר במסגרת הקרובה ל’השומר הצעיר’ וכך הגיע לסניף ההכשרה של התנועה בבוקרשט. לאחר שנסגרו שערי העלייה הוא הגיע לארץ בשנת 1939 על סיפון אחת מאוניות המעפילים, ולאחר שנדחתה פנייתו להתקבל לקבוץ ‘העמל’ בקריה, נסע לתקופת מה אל דודו לקבוץ משמר השרון, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס סמי לבריגדה הארצישראלית במסגרת הצבא הבריטי והשתתף במערכה הגדולה במדבר המערבי ובאיטליה . משנסתיימה המלחמה ושוחרר מהצבא. בשנת 1945 פנה סמי שוב אל קיבוצנו וזו הפעם בשנת 1946 נענה בחיוב זו הייתה תקופה קשה בה נאבק בקבוץ על קיומו.
מקום עבודתו הקבוע היה במסגרייה , אך התאים עצמו לכול עבודה כנדרש, הוא לא נרתע משום משימה קשה, חודשים ארוכים נהג סמי בטנדר אשר יצא מדי בוקר מרוחמה לכפר ורבורג אל מפעלי המלאכה , שעה שהמוות ארב בצדי הכבישים. רוחו הטובה הרפתה מתיחות ונטעה בטחון בקרב הנוסעים אתו. ביום “מבצע אברהם” המבצע הצבאי שהעלה על הקרקע את קבוץ ברור חיל בגבו של כפר הפורעים ברייר , שימש סמי במכוניתו את המפקדה ולקח חלק פעיל בפעולה כולה.
סמי העשיר את ידיעותיו בלי הרף, הוא קרא הרבה והיה לו כשרון מיוחד לשפות זרות אותן למד על בוריין. את ידיעותיו העמיד ברצון לשרות החברים, אך נפשו לא ידעה מרגוע, מקורביו ראו אותו בבדידותו כי הוא לא אהב ללכת בתלם. לא פעם נלחם בלהט על דעותיו , ביקורתו הייתה פשוטה וגלויה ולא מעטים הרגישו עצמם נפגעים מתגובותיו.
כאשר התקרבו ימי המבחן הגדול נזכרו במקצועו הצבאי מכבר הימים ואחרי קורס חבלנים הוא העמיד עצמו לרשות מפקדת המקום. הוא חבש את כובעו רחב השוליים וניגש למלאכה הקשה והמסוכנת.
כרינו לו קבר על הגבעה , מול חורשת האקליפטוסים העתיקים הגדועים ששבו לחיים, אל מול המטע הצעיר שהתחיל מלבלב, זה היה הקבר הראשון ברוחמה, תחילתו של בית-עולם שילך ויגדל לצד הישוב החי. חברי רוחמה הנצורים כבשו את הדמעות ואת החרדות אל מול העתיד, וקמצו אגרוף מול האויב המאיים.
