דף הנצחה לקליגר רוזה ז”ל (05/06/1911 – 11/12/1991) ( ט סיון תרע”א – ד תשנ”ב )
רוזה קליגר
רוזה לבית ויינריב, נולדה בקריסטינופול , עיירה יהודית אופיינית ששכנה על גדות נהר בוג.
במשפחת ויינריב היו חמש נפשות, הורים רוזה ושני אחיה, האב עסק בדיג ומסחר בדגים, האם עזרה לפרנסת המשפחה בהכנת כיבודים לחתונות ושמחות אחרות.
בתום לימודיה בבית הספר למדה רוזה קונפקציה וזה היה מקצועה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 בערב יום הכיפורים , אחרי קרב קצר עם הצבא הפולני כבשו הגרמנים את העירה הקטנה , הם הציתו ושרפו את הבתים כולם.
למחרת נכנסו רוסים אל שרידי העיירה היהודית והעבירו את האוכלוסייה היהודית ברכבות לסיביר, ששה שבועות ארך המסע הקשה , רוזה והוריה הגיעו יחד עם אלפיים יהודים נוספים אל ארץ הגירוש, גורל אחיה לא נודע לעולם.
בתום המלחמה ב-1947 הגיעה רוזה בגפה לשצ’צ’ין הוריה נפטרו בסיביר.
בודדה המשיכה לנדוד עד שהגיעה לברגן בלזן בגרמניה שם הצטרפה לשומר הצעיר.
רוזה קיבלה סרטיפיקט ועלתה ארצה באוניה “רנה” מנמל מרסיי.
בראשית שהתה בקבוץ עין שמר משם עברה עם חבריה מגרעין ‘במאבק’ לקבוץ רוחמה, בגרעין פגשה את יוסף קליגר אתו הקימה משפחתה.
רוזה שאיבדה את כול קרוביה בשואה , בנתה את משפחתה מתמצית ליבה, הבנים היו עבורה נרות זיכרון הוריה, היא דאגה לצרכי הנפש והגוף של משפחתה תוך שהיא שוכחת את צרכיה שלה.
כשחלה יוסף בעלה, טיפלה בו במסירות יוצאת דופן ומותו פגע בה קשות.
רוזה אהבה את המטבח, ריחות הבישול היו בשבילה סמל לביתיות , למשפחתיות, ליציבות, היא הייתה פועלת חרוצה ומסורה, בתנאי הבישול הקשים של ראשית רוחמה הייתה מצליחה לבשל אוכל טעים לכלל האוכלוסייה שהעריכה וכיבדה אותה על כך במשך כול חייה.
כשהתרופפה בריאותה עברה לעבוד במחסן הבגדים, גם כאן התגלתה חריצותה ומסירותה, כוח הרצון שלה להמשיך ולעבוד גם כשהגוף כואב ומסרב.
אימת השואה ואובדן המשפחה מלווים את רוזה כרקע עגום כול חייה והנפש החמה שלה נעכלת וגופה בוגד.
יונתן בנה וגילה כלתה תומכים ומלווים אותה בימים קשים וארוכים, משה בנה וכלתה אביבה מנסים לעודד רוחה בביקורי נכדים אותם כה אהבה, אך המחלה הפוגעת בנפש ובגוף אינה מרפה.
רוזה הולכת לעולמה דוויה ועצובה אך שנים רבות של פריחה ואהבת משפחה לא יישכחו מלב בני משפחתה וחברי רוחמה אותם כה העריכה וכיבדה.
