קליגר יוסף ז”ל

דף הנצחה לקליגר יוסף ז”ל (01/01/1913 – 29/05/1988) ( – יג תשמ”ח )

יוסף קליגר

סרני – עיירה קטנה בפלך וואהלין, אשר במזרחה של פולין שלפני מלחמת העולם השנייה. רוב תושביה יהודים ומקיימים את הפסוק “לכו והתפרנסו זה מזה”. יהודים אמידים לא היו בה, רובם עסקו ברוכלות ובמסחר זעיר. לעומת דלות החומר שמרו יהודי סרני על מוסדות קהילתיים לעזרה הדדית ועל מוסדות חינוך והוראה לילדים ולבני נוער ברוח המסורת היהודית. לימוד השפה העברית היה נפוץ בקרה ילדיי העיירה.

יוסף – בנם של אשר-זליג ואסתר-ציפורה נולד להוריו בראשית שנת 1913. להורים הייתה חנות מכולת ויוסף היה מנהל חשבונות בבית הספר אורט אשר בעיירה.

בשנת 1941, עם התקרב הגייסות הנאציים לאזור מגוריו ברח יחד עם חיים אחיו לעבר ברית המועצות, ובמשך שנים הועבר ממחנה עבודה אחד למשנהו, בהם עסק בהכנת מחפורות למטוסים, בתנאי מחסור קשים. בשנת 1946 חזר יחד עם אחיו לפולין, במסגרת מבצע ההחזרה של בעלי אזרחות פולנית מברית המועצות. אחיו יוסף נזכר, במר לבו עם מות יוסף, באותם ימים בהם התרוצץ על פני מרחבי רוסיה לחפש את אחיו, בתקווה שנשאר בחיים, ביום ובלילה לאורך קילומטרים לאין ספור ואכן מצא אותו חי ונושם.

סיפוריו של יוסף על ימי סטלינגרד, אליה נקלע בירחי ההפגזות הקשות והמצור ההדוק, מקפיאים את הדם גם כיום, לאחר עשרות בשנים.

בעיר שצ’צ’ין הצטרף לגרעין “במאבק”, אשר ברבות הימים השלים את קיבוץ רוחמה. בתקופה הראשונה לאחר עליית הגרעין ארצה, שהו בקיבוץ עין-שמר שם פגש את רוזה, חברתו לחיים לאורך כל מסלול חייו. בשנות חייו האחרונות פקדה את יוסף מחלת לב קשה, אשר הגבילה אותו עד מאוד.

יוסף נמנה על אותה קבוצת חברים אשר אינם יודעים אלא ללכת בצדי הדרך, כאילו אומרים לעצמם, בל נפריע לזולתנו. חברים מספרים על ידי הזהב אשר היו לאדם בצעירותו וכן לעת זקנה. לא היה שני לו במלאכת סידור חבילות החציר הכבדות על הפלטפורמות השטוחות וכולן הגיעו לחצר מבלי שתיפול אחת בדרך.

ולעת זקנה בשעותיו הפנויות מעבודת יומו, עסק בהכנת משחקי הרכבה לכל פעוט ביום הולדתו. במו ידיו הביא את המשחק לבית הורי הילד, אצל רבים וטובים עורר מעשהו זה התרגשות רבה.

חברנו הוותיקים וודאי יזכרו עד כמה הצטיין האיש כסדרן עבודה, וזאת בימים קשים ביותר של מחסור בידיים עובדות. יוסף הדריך סדרני עבודה אשר עמדו לקרוס תחת נטל התפקיד ורק הודות לסיועו המשיכו והצליחו להגיע בהצלחה לקו הגמר.

למעלה משלושים שנה עבד כבעל מקצוע מעולה בבית החרושת, המברשת, עליו מעידים חבריו במחלקה שמברשת שיצאה תחת ידיו הייתה תמיד ללא פגם. ממנו למדנו את ההקפדה על הדיוק והטיב.

יוסף ידע בדרכו שלו, להנחיל לבניו ערכים של מסורת יהודית, כשרבים בינינו לא עלה הדבר בידיהם. מעיד בנו על אהבתו לפרקי חזנות, אהבה שוודאי הטביע בנפשו הודות ליוסף אביו. בהתרגשות ובכאב מספר הבן על התגלחת האחרונה שעשה לאביו – חסר ההכרה. נראה היה לו שאף פעם לא הצליח לעשות מלאכתו כבפעם הזאת – הפעם האחרונה.

ואף נכדיו מבכים בדרכם הם על מות סבם האהוב: “סבא עשה לי עגלה כחולה מעץ ומטאטא קטן כמו משוט, סבא היה בבית חולים ואמא ואבא היו עצובים. לקחתי תמונה שלו ונתתי לו נשיקה”. והנכד השני מהרהר: “מי יכסה את סבא אם יהיה לו קר? ואם יהיה צמא? כשהבטן כאבה לי אמרתי לאמא : לא בוכים כשהבטן כואבת, מותר לבכות בגלל סבא שלי שכבר אין לי”. והנכדה: “סבא שלי לימד אותי עברית יפה, גם הגננת ואפילו המורה התפעלו מהשפה שלי”.

מי כתינוקות דבית-רבן יודעים להביע בכל הכנות את הגיגי ליבם.

אדם בצדי הדרך, ענו, צנוע ותאב דעת

איש עבודה גם בעתות חולשה ומדווה

יוסף קליגר – זכרך זיכרוננו לטוב.