דף הנצחה לקדם אראלה ז”ל (13/06/1954 – 04/09/2021) ( יב סיון תשי”ד – כז אלול תשפ”א )
היום אנחנו מלווים בדרכה האחרונה את אראלה דהבנדטי קדם, בת שושנה ז”ל וישראל שנולדה כאן, ביולי 1954 .
אראלה גדלה בקבוצת ‘תומר’, בחברת הילדים של רוחמה, ילדה ערנית ושמחה שאהבה מאוד מוזיקה ויחד עם לימודי נגינה בחליל של הכיתה כולה, החלה לימודי נגינה על פסנתר בהדרכתה של גב’ אוליבטי.
בצבא שירתה כמרכזנית ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הנוראה, כשהקשר עם החיילים היה בלתי אפשרי, הייתה אראלה בתושייתה לערוץ הבלעדי שלהם לתקשורת אל הבית ברוחמה וממנו. בתום הצבא למדה שנה אחת ריפוי בעיסוק בירושלים.
היא הייתה מטפלת של ילדים, צעירים ונערים, עבדה בחדר האוכל, אך אהבתה למוזיקה הביאה את הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד הוראת מוזיקה, במכללת “קיי” בבאר שבע, שם למדה שלוש שנות לימודים אותן סיימה בהצטיינות.
מכאן מתחילות שנים רבות ויפות של הוראת מוזיקה לילדי רוחמה, באופן מקורי, חוויתי, ורב- גוני, כשהיא שותפה פעילה בכול מסיבות סיום-נושא ובעיקר סיומי שנה מושקעים ומוקפדים. היא לימדה גם בבית הספר בשער-הנגב ובד בבד שימשה בועדות חינוך, מינויים ומזכירות.
אראלה נישאה לישי ונולדו להם איל, יותם, אדר ויוחאי, אך עוד בהיותם הורים לשני ילדים קטנים, החליט הזוג הצעיר קדם לצאת לשנה של עזרה לקיבוץ החדש “גשור” שהוקם בדרום רמת-הגולן.
עם שובם לרוחמה, לקחה על עצמה אראלה את ריכוז ועדת החינוך בתקופה סוערת במיוחד, במהלכה היא ערכה במערכת כולה, רפורמה יסודית והעבירה אותה להיות ענף אוטונומי.
אראלה הוציאה ספר שירי ילדים בשם “שירים מהשרוול”, אותם הלחינה ועליו קיבלה מלגה מקרן גרשוני.
בשנת 1994 יצאה משפחת קדם לחופשה מרוחמה לצורך עבודתו של ישי בבוסטון, החופשה התארכה והזוג וילדיו חזרו ממנה לחיות ברחובות. אך בעת ביקורי המולדת של המשפחה ברוחמה, בעיקר בתקופת “החופשים הגדולים”, תמיד השתתפה אראלה בארגון החופש של ילדי חברת הילדים, סידרה את חדר המוזיקה ואף השאירה מענקים למערכת החינוך.
בנסיעה אחת אקראית, בחופשה ליד בוסטון, נחשפה אראלה לעבודותיו של אמן מוזאיקה שפרסם אותן על אם הדרך. היא עצרה ונשבתה בטכניקה ובאפשרויות, החלה ללמוד אותן בעצמה ובאמצעות הכשרות וקורסים החלה ליצור עבודות ראשונות של מוזאיקה. מאז שובה מבוסטון תפסה אמנות הפסיפס את רוב זמנה, היא החליטה, בדרכה האמנותית, להתגייס למשימת המיחזור, שראתה בה צו שעה עולמי, והקימה בביתה ברחובות סדנה, בה לימדה את המלאכה. היא קראה לתהליך: “מיחזוזאיקה” , שהוא חיבור של מיחזור+מוזאיקה, “אני, כך אמרה, אָמָּנית- אֶקְלֶקְטִית , מייחסת חשיבות רבה ליציאה מ’המרובעות’ השגרתית של הפסיפס.
איני מהססת לעשות שימוש בחומרים מקוריים, שרובנו לא היינו מעיפים עליהם מבט נוסף ברחוב”. וכך הפך הסטודיו למוזאיקה שימושית, מקום ליצירת כלי בית ורהיטים וליצירת חפצי נוי, תמונות ותכשיטים.
אראלה הייתה פעילה מתנדבת בעמותת “אנוש”, לקחה חלק פעיל בכול הפגנות השלום על הגשרים, ויזמה את “שביל חמסות של שלום”. עם חנוכת התערוכה הנודדת, של אותה יוזמה, סיפרה אראלה לכתבת עיתון “לאישה” שבאה לראיין אותה: “במהלך מפגש של ‘נשים עושות שלום’ בקיבוץ גבעת-ברנר, פתאום היה לי ברור לגמרי שמה שקורה כאן מחייב יצירה, זאת הזדמנות למשהו אחר. רקמתי את חלום ה”חמסה לשלום”, שלחתי אותו לקהילת אמני הפסיפס המגובשת ויוצאת- הדופן שבה אני חברה, ותוך שעה כבר היו לי 40 שותפות ושותף אחד למסע”.
כך החלה ונוצרה תערוכה דינמית וצומחת, מיזם לו שותפים מאות אנשים, יהודים וערבים מכול רחבי הארץ, ממטולה עד אילת שיצרו 50 חמסות גדולות אשר הוצגו בערים רבות, כולל במשכן הכנסת. חמסה אחת שנוצרה ברוחמה מוצגת על קיר בית הקיבוץ.
בסטודיו שלה ובגלריה ברחובות מוצגות עשרות עבודות נפלאות שהיא יצרה והמשותף לכולן הן הפיסות הקטנות משלל חומרים צבעוניים שונים המשתלבים ליצירה חדשה כאילו כך ברא אותם הטבע.
על כולן אחראית אראלה הדינמית, המקורית, הצבעונית והאופטימית שנכנעה בהרף, למחלה אכזרית, כזאת שלא נתנה לה סיכוי.
עשרות תלמידים, מבוגרים וצעירים שלמדו אצלה נגינה על פסנתר ואמנות, המומים וכואבים על לכתה של מורתם המופלאה אשר נחטפה באחת מחייהם.
לבני המשפחה שליוו אותה באהבה ומסירות, לישראל, נעמי, ישי והילדים וכול המשפחה שנותרה יתומה וכואבת אנחנו נותנים חיבוק ענק של השתתפות בצערכם הנורא.
דרורה כהן
