פלד אריה (ליוניה) ז”ל

דף הנצחה לפלד אריה (ליוניה) ז”ל (15/06/1917 – 26/04/1987) ( – כז תשמ”ז )

אריה (ליוניה) פלד
בבוקר, מוקדם, נשמעה זעקתו שנמשכה שניות ספורות… ואחריה דממה. ליוניה קרס ללא רוח חיים ליד החלון הפתוח… דמות אהובה על כולנו נעלמה ואיננה…
ליוניה נולד באודסה, ברוסיה, מספר חודשים לפני המהפכה. הוריו, לאה (ליזה)מבית גוברין ויוסף פרידל (השם פלד אומץ בידי המשפחה בארץ, במועד מאוחר יותר), התרוששו בגלל המהפכה ובעקבותיה.
יוסף פרידל, סוחר אמיד וציוני פעיל, חיפש דרך לצאת את ברית המועצות. 4 שנים נמשכו מאמצי המשפחה. היא עברה ממקום למקום עד שלבסוף הצליחה להגיע בשנת 1921 לקישינב שבבסרביה, שהפכה אז לחלק מרומניה. מספר שנים מועט היה בהם די כדי שיוסף יבסס למשפחתו מעמד כלכלי וחברתי מכובד, כשותף לחברה סיטונאית אשר סחרה עם ערי שדה. אי-לכך, ליוניה אשר למד בבית ספר ממלכתי רומני, קיבל בביתו שיעורים בעברית ממורה פרטי. הבן הבכור, נתן, אחיו של ליוניה, עלה לארץ בשנת 1933 והצטרף לקיבוץ של השוה”צ והיה בין ותיקי קיבוץ שריד ואחד ממנהיגי התנועה. כמובן שגם ליוניה ממצא את דרכו לקן השומר הצעיר בקישינב וחי בו את חיי נערותו התוססים כחניך וכמדריך צעיר, עד אשר יצא להכשרה חקלאית ביאסי, בשנת 1935 והוא אז בן 18 שנה.
שלוש שנים נמשכה תקופת ההכשרה של ליוניה (ביאסי, בבקאו, בגלץ וכ”ו). על פי עדותו היו אלה שנות חיי עוני ורעב שענו לציפיותיו של מי שהתחנך לקראת משימות חלוציות בארץ ישראל.
בשנת 1939, מילא ליוניה תפקיד אחראי ומסובך בתנאים הפוליטיים של רומניה, שצעדה את צעדיה המזורזים לקראת המשטר הפאשיסטי, האנטישמי. הוא היה “אינסטרוקטור” – מדריך ומתאם – בקבוצות ההכשרה מטעם “החלוץ”. בתפקידו זה נדד ליוניה מנקודת הכשרה אחת לשנייה, ברחבי רומניה ולאחר פיזורן ע”י השלטונות קיים את הקשר עם כל אחד מן החלוצים במקומות מגוריהם, בעוברו מרכבת לרכבת, במבצעי התגנבות לרוב, בגלל חסרון הכיס.
בחודש אוגוסט 1938, עלה ליוניה לארץ והגיע אל שאר חבריו, לקיבוץ “העמל”, בקרית-חיים. כמו האחרים, עבר מבחנים קשים של הסתגלות לאקלים ולעבודה המפרכת בנמל, בעבודה של העמסת חביות זפת, או של חול למשאיות עבור בתי הזיקוק, ובקיץ, כאשר פחתה העבודה בנמל, במילוי התנורים בלבנים לשרפה, ב”נעמן”.
בשנת 1939 סיימה לאה’קה את פרק לימודיה ב”עיינות” והצטרפה אל הקיבוץ בקרית-חיים ועם בואה הכריזו השניים ברבים על יחסיהם ועל “קשר” משפחתי.
נוסף להתעניינותו ופעילותו הספורטיבית, התחיל ליוניה לגלות סקרנות בפעולותיה של “ההגנה”. בשנת 1940 עבר קורס למפקדי כיתות וכאשר בשנת 1942 החליטה התנועה שחברינו יצטרפו לכוחות הלוחמים בפשיזם בארץ ובחו”ל, התנדבה לאה’קה לפלמ”ח וליוניה לצבא הבריטי. במרוצת השנתיים הבאות, שירת ליוניה כתותחן בסוללת החוף שעל הכרמל, והייתה לו האפשרות לשמור על הקשר עם לאה’קה ועם שאר חברי הקיבוץ.
בשנה בה נולד בנו הבכור יואב (1944), כללו מתנדבי הצבא הביטי בבריגדה היהודית, נשלחו לחזית והשתתפו במשך 3 השבועות המכריעים אשר בסופם – ב- 1945 – נגמרה עבור ליוניה המלחמה.
עתה התחילה תקופה חדשה בחייו של ליוניה. הוא נפגש לראשונה עם פליטי שואת אירופה בגבול אוסטריה. לאחר שיחידתו הועברה תחילה לבלגיה ואח”כ להולנד, גויס ליוניה להדרכת נערים פליטים באנטוורפן. הוא ליווה אותם מבלגיה למרסיי ושם העלה אותם על אנייה “תל-חי”, שהפליגה לארץ.
לאחר כמה ימי חופש, הועבר ליוניה, בפסח 1946, לעיירה שבגבול אוסטריה, שם סייע בידי פליטים לעבור את הגבול לאיטליה. בחודש יוני 1946 חזר לארץ ולקיבוצו רוחמה.
את רוחמה הכיר ליוניה אך מעט, לפני שיצא את הארץ. במשך שנתיים מאז העלייה על הקרקע, הונחו היסודות האיתנים של המשק וכאשר הגיע ליוניה לקיבוץ, מצא אותו ואת בנו יואב, בצמיחתם. הוא השתלב מיד בחיי העבודה ובחברה. באותן שנים ראשונות השקיע הקיבוץ מאמצים גדולים בייעור. ליוניה היה ליערן, עד שבשנת 1950 נדרש להדריך נוער. במשך 5 שנים הוא התמסר כולו לחברת הנוער “למרד”.
בשנת 1955, הצטרף ליוניה לצוות הלול והמשיך בעבודתו זו במשך 14 שנים. בכל התקופה הזו הוא השתלב בחיי החברה והיה הרוח החיה בפעילות הספורטיבית בקיבוץ. הוא מילא תפקידים חברתיים, בוועדת העבודה ואף ריכז תקופה קצרה את האולפן לעברית. במשך שלוש השנים הבאות, נדרש ליוניה לפעילות במפלגה ובשנת 1971 פעל במסגרת התאגדות עולי ברית המועצות בקליטת עולים. אחרי כן השתלבות מחודשת בחיי החברה ובעבודה בקיבוץ, הפעם ב”המברשת”, ליד מכונת הייצור, עד יומו האחרון.
ליוניה היה איש קיבוץ נאמן שהעבודה נחשבה בעיקר בחייו. הוא הרבה לתרום ככל יכולתו, לקיבוצו. הוא לא הלך בגדולות, אך יושרו ונכונותו לשרת והתחשבותו בזולת, היוו גדולתו. נאמנותו לקיבוץ הייתה ללא סייג. ליוניה היה שלם עם דרכו בקיבוץ ואורח חייו והביע זאת לא רק במילים, אלא גם בהתייחסותו למתרחש סביבו.
הוא אהב אהבה גדולה את לאה’קה ואת משפחתו, שהתרחבה בינתיים בשני בנים נוספים יוסי ונחום. ובשנים האחרונות, הכלות והנכדים – להם הקדיש את כל זמנו הפנוי. מותה של לאה’קה בשנת 1982 זעזע את ליוניה. על פי עדותו, חסרה לו יכולתה להתמודד עם קשיים, התמצאותה ועזרתה בחיי היום-יום.
למרות מסירותם של בני המשפחה, חש ליוניה את חסרונה וחיפש ניחומים בשעות העבודה לאין ספור ליד מכונת הייצור.
עם מותו של ליוניה, אבד לחברתנו אחד מאנשי המופת.
הרגבים שהדהדו על לוחות ארונו, לכדו את כל החברים בקיבוץ, בתחושת אבל כבדה.