דף הנצחה לעריף עדה ז”ל (13/07/1947 – 17/10/2018) ( כז תמוז תש”ז – ח חשון תשע”ט )
עדה נולדה בסנטיאגו דה צ’ילה לפני 71 שנים להוריה משה וחנה פריבר.
ב-1956, בהיותה בת 9, עלתה ארצה עם ההורים ושתי אחיותיה; תמר הצעירה זיכרונה לברכה ועליזה הבכורה תיבדלי לחיים ארוכים.
המשפחה נקלטה בקיבוץ רוחמה, כאן, כבר הייתה חברת קיבוץ נורית רחום, אחותה של אימא חנה.
הבנות הקטנות, שלא ידעו מילה בעברית, נקלטו בקבוצות של הצברים והקליטה, בלשון המעטה לא הייתה קלה.
אבל עדה, שהשתלטה במהירות על השפה העברית, פילסה בנחישות את דרכה בין חבריה החדשים בקבוצת “צביים”, היא הפגינה אומץ לב ויכולות גופניות שהרשימו ועזרו לה לבסס את מקומה בקבוצה.
במשך השנים התערו ההורים בין חברי רוחמה וגם הבנות הפכו לצבריות אמיתיות.
את השרות הצבאי עשתה כמדריכה-מטפלת של קבוצת נערים, בפנימיית בית הספר “אשל הנשיא”.
שם, הצליחה לרכוש את אמון הצעירים והנהלת המקום, וזו דרשה מהקיבוץ שיאריך את שירותה כדי שתשלים עם הנערים, שנת לימודים אחרונה.
כששבה לרוחמה יצאה עדה לשנת שרות בקיבוץ ‘להבות חביבה’, אחריה נישאה לאבינועם ונולדו להם אורית, רווה וצחי.
מרוחמה נשלחה לקורס מטפלות לגיל הרך ב’סמינר הקיבוצים’ אך עבדה עם פעוטים שנים בודדות.
עדה נבחרה לסדרנית עבודה, שימשה בוועדות שונות וצוותי חגים, עבדה בבישול במטבח הקיבוץ, אך דווקא טיפול ועזרה לזקנים ומתקשים כבשו את ליבה. בשנת 1981 יצאה לקורס קצר בגרנטולוגיה במכללת שער הנגב. בהמשך היא הוסיפה והשתלמה בתחום בקורס מעמיק יותר ב’בית לוינשטיין’ והשלימה אותו בבית החולים ‘תל השומר’.
עדה עבדה מעט בבתי ילדים ובמטבח מפני שעד יציאתה לפנסיה ואף לאחר מכן, במשך יותר מ- 30 שנים, היא התמידה במתן סעד לחברי רוחמה הקשישים והוריהם.
יום, יום, בגשם או בחמסין, ברגל, על אופניים, או קלנועית קטנה, הייתה נודדת מדירה לדירה, מביאה טיפול-אישי, תשומת-לב, חיוך ומילת עידוד לאלה שהיו זקוקים לכך ביותר.
בהמשך התמנתה לאחראית על חדרי החולים וכחברה בוועדת בריאות הייתה אחראית על הקשר עם הועדות המטפלות בקשישים ועל סדר ביקורי-חולים אצל חברים מאושפזים.
וכך, בקור רוח, בשלווה ובראייה מפוקחת של המציאות, העבירה עדה במשך שנים ארוכות, עשרות מטופלים תחת ידיה.
היה לה חוסן נפשי והוא יחד עם כוח פיזי נדיר סייעו לה לעמוד במשימה האנושית המורכבת.
תמיד התפלאו חברים איך את הכינרת הייתה צולחת מדי שנה – מבלי להתכונן כלל!
היא הייתה אימא דואגת ומעורבת, את בנה הצעיר ליוותה בנחישות, ודאגה להשאירו במסגרת הלימודים עם חבריו, ולקליטתו כחבר רוחמה.
עדה חלתה לפני שנים בודדות, גם כאן הישירה מבט מציאותי אל מול מחלתה ותמיד עם רוח אופטימית, נכנסה ויצאה מסבבי טיפולים כואבים ומתישים, אך גופה החסון הלך ונחלש עד שנדם.
נזכור אותך חברה יקרה ברגעים היפים שלך, את התמיכה והסעד שהענקת לרבים כול כך.
נזכור את אופן דיבורך השקט והנינוח, נזכור אותך במפגשים השמחים עם משפחתך הגדולה
שלבטח תחסרי בהם עד מאוד.
אבינועם, אורית, רווה , צחי וכול בני המשפחה,
אנו עצובים ובוכים אתכם על לכתה של עדה שלכם, שהייתה בכול כך הרבה מובנים גם שלנו.
