סידי סופי ז”ל

דף הנצחה לסידי סופי ז”ל (20/07/1902 – 13/07/1989) ( טו תמוז תרס”ב – י תשמ”ט )

סופי סידי
סופי סידי, אמה של חברתנו זיוה בכר, נולדה בפלבן שבבולגריה, בשנת 1902. בתקופת ילדותה ונעוריה, חיה עם משפחתה בכפר, כאשר אביה עסק במסחר בדים. פרט לסופי היו במשפחה עוד שני בנים ובת. היא סיימה את בית הספר התיכון בפלבן ובשנת 1926 נישאה לאברהם סידי.
סופי עסקה בעיקר בעבודות יד עדינות ויפות להפליא, מפות שולחן, וילונות וכיסויי מיטה אשר סיפקו את טעמם של לקוחותיה הרבים.
ב- 1933 נולדה ביתם היחידה זיוה. לאחר שלוש שנים עברה המשפחה לסופיה, שם עבדה כמוכרת בחנות בדים.
השהות בסופיה הבירה לא היתה ארוכה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלצה המשפחה להתפנות מהעיר והיא חזרה וקבעה את מגוריה בפלבן. החששות הכבדים מן המלחמה וחוסר הוודאות לגבי העתיד, הביאו את הזוג שלא להביא עוד ילדים לעולם. החלטה זאת השאירה בליבה של סופי, משקע כבד ומרירות שליוו אותה כל חייה.
בסוף שנת 1948, עם גל העלייה הגדול מבולגריה, עלתה משפחת סידי ושוכנה במחנה עולים. באותה עלייה עלו לארץ גם הוריה ואחיה של סופי והצטרפו לאח הצעיר שהוא ממייסדי כפר חיטים. בני הזוג שוב פנו לחפש את פרנסתם וסופי עבדה כפועלת בבית החרושת “אתא”. היא עבדה שעות ארוכות במשמרות לילה, כדי לזכות בפרמיות שונות. ב- 1935, עבר הזוג לחיפה ושם עבדה בטיפול בילדים ובמשק בית. כאשר התחילו ללחוש את זקנתם, ניסו לעבור לרוחמה, אך מזגה הסוער של סופי ושאיפתה הבלתי נלאית לחיים של עצמאות, הקשו עליה את ההסתגלות והם חזרו לחיפה. היא המשיכה כל הזמן לתרום את חלקה בפרנסה, בעבודות שונות. לאחר כשמונה שנים נוספות, היא ובעלה חזרו שנית לרוחמה ואז השתקעו לתמיד.
ממש עד יום מותה האחרון התמידה סופי במלאכת הכפיים. לעובדה שאינה מסתייעת באחרים, שמצליחה להסתדר בכוחות עצמה, שהיא עוזרת ואינה נעזרת, לעובדה זאת היתה חשיבות עליונה בעיניה. הירידה ההולכת וגוברת בכושר ראייתה שברה את רוחה. אי-ההשלמה עם המצב בו אינה מביאה יותר תועלת לאיש, הביאו אותה לרצון עז להפסיק לחיות.
ואלה מן הדברים אשר נאמרו על קברה הפתוח :
“…אמא, סבתא, הלכת לעולמך כפי שרצית, לא בחדרך בין ארבעה קירות, אל בחוץ במרחב. במרחב הזה אשר נמשכת אליו בעקשנות בלתי נלאית, בחורף הגשום ובקיץ הלוהט. הדרך היחידה להעביר את הזמן היה ללכת ללא הפסק. נגזל ממך מאור עיניך ולא יכולת לעסוק יותר בדברים האהבים עליך, הסריגה היפה, הקריאה והצפייה בטלוויזיה.
…כמנהגך, גם הפעם רצית למצוא קיצור-דרך, כדי להגיע יותר מהר הביתה, או אל מותך (לעולם לא נדע).
כשמצאנו אותך ניכר כי היית עיקשת ונחושה כתמיד ולא מוותרת, אך יותר לא עמד לך כוחך.

נזכור אותך תמיד

כולנו…