דף הנצחה ללוי ברונו ז”ל (20/09/1921 – 17/12/2011) ( יז אלל תרפ”א – כא כסלו תשע”ב )
ברונו נולד לאמו הלנה ואביו רנצו בעיר פרמה שבאיטליה, בעשרים לאוקטובר 1921. משפחת לוי הקפידה על קיום מסורת יהודית, נולדו לה שני בנים. ברונו הבכור ופאוסטו. כאשר נחקקו באיטליה חוקים נגד היהודים, ברונו נשלח ללמוד בפנימייה חקלאית בצרפת, אך בחופשת הקיץ בו פרצה המלחמה נבצר ממנו לחזור לצרפת והוא השלים את הלימודים וקיבל תעודת בגרות במילנו. אחרי הבגרות, המשפחה השיגה בשבילו ניירות הגירה רשמיים והוא נשלח ללוזן שבשוויץ להמשיך את לימודיו באוניברסיטה ושם הוא השלים את לימודיו עם תואר לכימיה. בשנת 1943, כאשר איטליה עברה תחת שלטון הנאצים, נתפס אביו ונשלח למחנה השמדה. האימא והאח הצליחו לעבור לשוויץ והתאחדו עם ברונו בלוזן בשוויץ שם השלים ברונו תואר בכימיה. בתום המלחמה שבו הבנים עם האם לאיטליה, שניהם עזרו למשפחה במשק החקלאי שהיה ברשותה, בעוד ברונו אף אחראי על ניהול אדמות שהיו ברשות איחוד הקהילות היהודיות באיטליה. במסיבת סילבסטר 1948 פגש ברונו את לואיזה, חתונתם התקיימה בבית כנסת בפרמה ואחרי שנתיים הם החליטו לעלות לישראל, נפרדו ממשפחותיהם ועלו על אוניה רעועה בדרך לארץ. את ראשית דרכם עשו בקיבוץ רגבים, שם גם נולד בכורם רמי, אחרי ארבע שנים הגיעו לרוחמה, כאן נולד אורי. ברונו עבד כדייג וחקלאי, תברואן ואחראי על הקיטור, מורה לכימיה ולפיזיקה בקבוצה של עליית הנוער. ומשנת 1960, במשך 10 שנים, הקים וניהל את המשק החקלאי של המוסד החינוכי ברוחמה. שם גידל ירקות, טיפח עיזים ותרנגולי הודו. כשנסגר המוסד ויחד איתו המשק החקלאי, התקבל מ”האגף לחינוך חקלאי” במשרד החינוך מכתב בו נכתב בין היתר: ” ללא ספק תרמת רבות לפיתוח ענף העיזים במשק המוסד, שם המשק התפרסם גם בארצות חו”ל הודות ליצוא העיזים שמקורן ברוחמה לארצות שונות”. מאז שנסגר המוסד ועד לפרישתו מעבודה היה ברונו חצרן בתי הילדים ומנהל התחזוקה ברוחמה, כחצרן הוא היה תופעה בפני עצמה, דמותו הייתה משולבת בהווי החיים של “גבעת הילדים” בכול רמות הפעילויות, והשיר: “השקדייה פורחת לברונו יש קרחת” ליווה דורות של ילדים, כמו גם ברונו רכוב על עגלה רתומה לפרד הנעה במתינות בין בתי הילדים כשהוא משליך ממנה את שקי הכביסה הנקייה ואוסף את זו המיועדת למכבסה. גם את טקס “הבאת המוצץ לברונו”, שהיה תעודת הפרידה מהמוצץ של עשרות פעוטים, זוכרים רבים כשלב ראשון ב”התבגרות”. כשנשאל פעם בראיון מה הוא תפקידו? ענה: “בראש וראשונה למנוע בזבוז, לתקן ולשפר, להוביל כביסה ולהקל על עבודת המטפלות”. ואכן, אין מטפלת שאיננה זוכרת את ‘ברונו החצרן’ וכשנשאל מה התכונות הנדרשות לחצרן? ענה בכנות וישירות שאפיינה אותו: “התכונות אינן בדיוק אלה שיש לי, צריך סבלנות ויחס טוב, ואני תמיד צועק, אבל בסוף מסתדר עם כולם, וחוץ מזה צריך שיהיו לחצרן ידיים טובות ובקיאות בנגרות, חשמל, ותיקונים שונים”. כשנסגרו בתי הילדים היה ברונו לחצרן הקהילה, ואז היה אוזן קשבת לכול מי שהתקשה בעבודות התחזוקה השוטפות בביתו, החל בהחלפת נורת חשמל וכלה בתליית וילונות, החלפת רשתות , שחרור סתימות וכדומה, ולמרות שהעיד על עצמו כחסר סבלנות, הוא גילה באותן שנים אורך-רוח למופת וסייע לעשרות חברים לעבור את ימי המשבר של מעבר בין קיבוץ לקהילה, באופן שרק איש כמוהו ידע. בצניעות וענווה בהסתפקות במועט, בחיוך נבוך, העביר המוסמך לכימיה מאוניברסיטת לוזן את חייו ברוחמה, ואם גם הרעים מדי פעם קולו הוא ידע תמיד לחזור ולחייך ולהשיב חביבות ושקט לסביבתו. ללואיזה, לרמי, אורי, וכול בני המשפחה, איבדתם בעל, אב וסב מיוחד ויקר ורוחמה נפרדת מחבר קיבוץ נאמן וישר דרך. יהי זכרו ברוך.
