דף הנצחה ללבנה גדעון ז”ל (04/11/1915 – 08/07/2009) ( כז חשון תרע”ו – טז תשס”ט )
הלך לעולמו חברנו גדעון לבנה , והוא בן 94 שנים.
גדעון נולד בעיר לודביפול שבפולין בנובמבר 1915 לזאב ורבקה בלנקמן.
במשפחתו היו עוד שלוש בנות וההורים התפרנסו בכבוד רב מבית מסחר למוצרי ברזל כמו גם לתחמושת לרובי ציד ואקדחים.
ההורים ניהלו בית יהודי מסורתי, אך לא כפו על ילדיהם אורח חיים זה והנער גדעון הצטרף לתנועת השומר הצעיר ובסיום בית הספר העממי ‘תרבות’, יצא להכשרה חקלאית בעיר צ’נסטוחובה לתקופה של חמש שנים.
ההורים והאחיות עלו לפניו לארץ ישראל ב-1934, עוד טרם פרוץ המלחמה, והשתקעו בתל-אביב.
בשנת 1938 , אחרי שקיבל צו גיוס לצבא הפולני, החליט גדעון לעלות ארצה עם גרעין “המעפיל”, והגיע לקריית חיים לקיבוץ עמל.
באותה תקופה עבד בכיבוש העבודה העברית בנמל חיפה, אך כשהוריו נקלעו לקשיים החליט לעזוב לתקופה מסוימת את הקיבוץ כדי לעזור להם.
בקריית חיים פגש גדעון את רחל לוינסון, הם נישאו בבית שערים בחוג המשפחה ונולדו להם רוחמה, משהלה ויצחקי.
בקיבוץ רוחמה מילא גדעון מספר תפקידים בועדות שונות, היה חצרן, עבר קורס איתות, היה שומר שדות, יצא לעזרה לקיבוץ גבולות והיה קופאי של קופת הבית שנים רבות.
את רוב שנות עבודתו השקיע בפלחה, בימים בהם הטרקטורים היו חשופים לחום ואבק, והקומביינים הרעישו, גדעון ישב עליהם לאורך התלמים הארוכים והתמכר אל ריח החיטה והאדמה.
הוא אהב את העבודה בפלחה עד מאוד והיה קשור אל הכלים והקרקע בכול נימי נפשו, בימי שהותו הארוכים בחדרי החולים, כאשר בריאותו עוד אפשרה זאת, היה יוצא על הקלנועית שלו אל מחוץ לשער הקיבוץ, כדי לשאוף אל קירבו עוד מעט מניחוח השדה. המסעות הללו שלו, היו מאוד לא בטוחים מבחינה תחבורתית, אך לא עזרו השכנועים והשיחות עם השוטר הקהילתי, גדעון היה יוצא מדי ערב לקבל את פני הקומביינים שחזרו מהקציר, כי הם היו אהבתו הגדולה.
כשלא יכול היה לעבוד בפלחה עבר למפעל המברשת, כאשר כול החברים השתדלו לסיים את יום העבודה מוקדם ככול האפשר, גדעון לקח את הזמן, הוא היה מגיע אחרי ארוחת הצהריים, נעמד בנחת ליד המכונה ומפעיל אותה במקצועיות, כי העבודה בשבילו לא הייתה משהו שצריך להיפטר ממנו.
עבודה הייתה חלק נעים משגרת יומו של האיש החרוץ, הצנוע ונעים
ההליכות גדעון לבנה, שהיה גם אבא חם לילדיו וסבא חייכן ואוהב לנכדיו.
כאשר פגע האסון בבית משפחת לבנה ובנם משהלה נפטר ממחלה קשה, אצרו בני הזוג המאופקים גדעון ורחל את יגונם בתוכם, הם לא הרשו לעצמם לקונן והמשיכו בשגרת יומם כשהשכול הכואב מלווה אותם מבפנים.
גדעון לבנה היה חבר קיבוץ מן הזן המיוחד, המשאיר את צרכיו האישיים בצד ומתמקד בצרכי הכלל, חרוץ מאין כמוהו, ענו, מסתפק במועט, מתמיד במילוי חובותיו, שומר על בית בעל חזות צנועה אך מוקפדת ונקייה ומטפח גינת נוי קטנה ופורחת.
איש נעים הליכות שהחיוך, בנוי בתוך פניו,כזה היה גדעון, חבל ששנותיו האחרונות כלו בין קירות הבית בשעה שנפשו כמהה הייתה אל מרחבי השדות.
לרוחמה שאבא חיכה לה, ליצחקי ולכול בני המשפחה אנו משתתפים בצערכם.
