דף הנצחה ללביא (לבצלטר) זאביק ז”ל (28/08/1948 – 20/09/1969) ( – ח תשרי תש”ל )
זאביק לביא
נאהב את הסתיו יותר מתמיד – גם בשבילך…
איננו רוצים לבכות,
יבש מקור דמעותינו, הקינה בדמנו…
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
איננו יודעים להתנחם,
איננו יודעים לנחם,
כל-כך כבד הזיכרון…
אפרת גוטמן
עם שחר הגיעה הידיעה, רק מעטים ידעו תחילה על האסון… אחר כך היו ההודעות ברדיו : “התקלות עם מחבלים באזור קאסר אל-יהוד שבדרום בקעת הירדן…” זאביק חטף צרור בגב. הספיק להגיד : “נפצעתי” ולא עוד…
מותו השרה אבל כבד על בתקה ובומק, הוריו, על אחותו ועל שני אחיו, על משפחתו הגדולה ועל הקיבוץ כולו.
זאביק נולד בעיצומה של מלחמת השחרור, בקיץ 1948. הילד החייכן, בעל העיניים הגדולות, הירוקות, העטורות ריסים ארוכים. היה ערני, יוזם משחקים ופעילות יוצרת, שעה שלא היה שקוע כולו בקריאה שמשכיחה הכל. מאוחר יותר, במוסד החינוכי, היה לדמות מלהיבה בקבוצתו “להבה”. הוא ידע לשיר ולהתווכח, “לרקוד עד הסוף” במסיבות, ליזום פעולות והצגות, בהן מילא
תפקידים מרכזיים ומורכבים. שעות רבות היה רכון על ספריו, תאב לדעת, מפנים את אמיתות
החיים והופך אותן לאמונות, להן נלחם בדבקות. הוא היה למעין “מצפון הקבוצה” לרבים מחבריו. לא היה מעשה שחשבו לנכון שלא התנדב לעשותו : בוועדות, בפעילות התרבותית ובמסיבות. רק טבעי היה שזאביק החליט להתמודד עם קשיי ההדרכה התנועתית בעיירה שדרות ולא הרתיעו אותו ההיענות המעטה ואי היציבות של חניכיו. לקראת סיום הלימודים, כאשר קם גרעין הבנים, היה זאביק בין הראשונים שהצטרפו אליו. הוא חיפש נתיב שיהיה כולו שלו, בחר בדרך היוצרת
והקשה – והלך עם גרעין “גילת” לכרם-שלום. בגרעין גילה זאביק המלא שמחת חיים, הבוטח באמת הפנימית שלו, הנאבק על עמדותיו, הסוחף את כולם לשירה, לריקודים, לחיי נעורים ערכיים. הוא היה מזכיר גרעין “גילת” באחת התקופות הקשות, עד לגיוסו לנח”ל ובטירונות. עם הגרעין יצא לשרות הצבאי לנח”ל מוצנח. רוחו התוססת, שלעולם לא נחה ולא שקטה, הציבה לו אתגרים והוא נאבק להשיגם. הוא סיים את הטירונות והיה גם למפקד כיתה מעולה. בהיותו חייל, מילא זאביק את התפקיד של רכז הגרעין שלו וניתנה לו האפשרות לשוב יחד עם חבריו למקום ההתיישבות ב”כרם שלום”. אך הוא החליט להמשיך בפקוד בצה”ל. כמפקד הוכיח זאביק שיש מקום בצבא לאישיות, לרגש ולהגיון. הוא היה מדבר קצרות, היה מדייק בפרטים וסיכם מערכים
כאיש צבא מבוגר, אך בהפסקות היה שוב חייכני ונלהב, מתערב בשיחת פיקודיו ושר איתם
בכל הלב.
זאביק הובא למנוחת עולמים בבית הקברות של הקיבוץ, ערב יום הכיפורים. מאות חברי הקיבוץ, חבריו לנשק וחבריו ב”כרם שלום” ליוו אותו בדרכו האחרונה.
