לביא אברהם (בומק) ז”ל

דף הנצחה ללביא אברהם (בומק) ז”ל (23/10/1921 – 05/07/2011) ( כא תשרי תרפ”ב – ג תמוז תשע”א )

אברהם בומק, נולד ב-23 באוקטובר 1921 בסטניסלבוב למנשה ואסתר לבצלטר. למשפחה היה גם בן בכור בשם זאב שנהרג על ידי הגרמנים בעת שהצטרף לפרטיזנים הפולנים. המשפחה התפרנסה בדוחק מעבודתו של האב בתיאטרון האידי, שם היה כותב, בימאי ושחקן, אך הדבר לא מנע ממנה לשלוח את הילדים לבית- ספר תיכון פרטי, כי ההשכלה היא מעל הכול. משפחת לבצלטר מלוכדת מאוד והעיר העשירה בחיי תרבות תוססים ותנועות נוער פעילות מספקת לה בסיס לאורך חיים ליבראלי, אתאיסטי, כשהשפה הגרמנית היא שפת התרבות שלה. אברהם, או בשם החיבה המוכר, בומק, סיים גימנסיה ובניגוד לרצון אביו שהפציר בו ללכת ללימודי המשך, יצא להכשרה חקלאית לקראת העלייה לארץ ישראל, שם, שוב המרה בומק את פי אביו ועבר לווילנה, בה התקיים ריכוז של השומר הצעיר מכול פולין כבסיס עלייה. באותה עת, תחת שלטון הרוסים במקום, התמנה האב למפקד המיליציה המקומית וחייליו היו אוקראינים, אך לא עבר זמן רב , מדיניות הרוסים השתנתה, התהפך הגלגל והחלו מעצרים ומשפטים בהם נשפט בומק שלא בפניו ל-3 שנות מאסר ועבודת פרך. ב-1940 והוא בן 19 יצא למסע בן 6 שבועות בקרונות בקר מזוהמים אל ארץ הגולאגים לחוף האוקיאנוס הארקטי, שם בטונדרה הקפואה בקור של מינוס 40 מעלות הניחו האסירים פסי מסילה למורמנסק. רעב קשה, מחלות, קור ומחסור בוויטמין C הפילו חללים רבים,בומק שרד בזכות השכלתו וידיעת השפה הרוסית שזיכוהו בעבודות מעט יותר קלות. אחרי כשנה בהסכם עם הממשלה הפולנית שוחררו האסירים בתנאי שיצטרפו לצבא אנדרס הפולני, שם גברה מאוד האנטישמיות ובומק עם חבריו מהשומר הצעיר ששרדו את השבי, נסעו לטשקנט אליה זרמו פליטים מהמערב ושם עבדו בבתי חרושת. בדרכים קשות גילה בומק שאביו ואמו נדדו לעיר המרוחקת ממנו 500 ק”מ, חולה עד מאוד הוא הגיע אליהם אחרי 5 שנות ניתוק. בסוף המלחמה התחילה המשפחה לנוע מערבה, לקראת העלייה לארץ. ב-1948 עלה בומק לישראל אל קיבוץ רוחמה, את בתקה הוא הכיר עוד בחו”ל ונישא לה ב1946 ברוחמה נולדו להם זאביק ז”ל, שלומית, איתי ומנשה. בראשית דרכו בקיבוץ עבד בומק בפלחה, בבניין, בבית החרושת, אך תמיד לצד העבודה עסק במילוי תפקידים כרכז וחבר בוועדות חברים, חברה, כספים ומזכירות. מילא תפקידי מפתח כגזבר ובא-כוח המפעל ובשנים האחרונות של קיום שיחות קיבוץ היה יושב ראש השיחה שם ניווט בחוכמה וניסיון ציבורי וויכוחים ואי-הסכמות. שתי קדנציות עשירות עשה במחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי, הראשונה בתחום הכלכלי כספי והשנייה כמנהל המחלקה, בשנות ניהולו צמחה המחלקה והרחיבה פעילות גם מחוץ לקיבוצים. בראיון עיתונאי שנתן עם סיום פרויקט קריית הנופש של החיילים באולגה אמר: “רק המחלקה שלנו יכולה לתת מענה לקיבוצים, אנחנו מעסיקים 1500 פועלים להם אנחנו מחויבים, אם אין בניה בקיבוצים, אנחנו פונים לעבודות חוץ, הבניה בארץ מאוד בעייתית ולכן בהזמנת ממשלת ישראל הגיעה ועדה מגרמניה לבדוק בשטח איכויות ותקנים, ללא ידיעתנו הועדה ביקרה באולגה, רק בחוברת הסיכום שהוגשה בשפה הגרמנית נכתב: “אפשר לקבוע כי בבניה בגבעת אולגה, ראויים התכנון והביצוע להערכה מיוחדת” ואכן עבודתו של בומק במחלקת הבניה זכתה תמיד להערכה רבה. בומק היה איש חכם, חביב, נוח לבריות ואוהב אדם, אם מחפשים הגדרה למושג אוטו-דידאקט, בומק הוא האיש, הסקרנות שלו, יכולת ההבחנה והניתוח, הפרשנות הנבונה לתהליכים, העמדת העיקר מעל לטפל, הרצון הכנה שלו להיטיב עם חברי רוחמה עמדו תמיד בבסיס דבריו והוא לא היסס אף פעם לאומר אותם גם אם לא היו פופולאריים בזמנם. בשנת 1969 חוותה משפחת לבצלטר את הנורא מכול כאשר בנם בכורם נפל בעת שירותו הצבאי, הבדידות, התחושה שאין אוזן קשבת לשכול, ליוותה אותה לאורך שנים רבות. אך עם הזמן חתונות הילדים, הנכדים והנינים הביאו אושר מחודש אל הבית השמח של בומק ובתקה. לשלומית, איתי ומנשה לבתקה ולכול המשפחה אנחנו אתכם באבלכם .