כץ חביבה ז”ל

דף הנצחה לכץ חביבה ז”ל (26/03/1916 – 29/10/1986) ( – כו תשרי תשמ”ז )

חביבה כץ

מעטים ידעו על המחלה שקיננה בגופה של חביבה במשך שנים ארוכות. רצון החיים הבלתי נכנע,
כיסה על מכאוביה, עד שהמחלה הארורה הכניעה אותה. ליד קברה הפתוח עמדו רכונים חברי
הקיבוץ, חבריה מאז, ובאזני כולם הדהד קולה המיוחד שנשמע בכל מעמד חגיגי.חביבה נולדה בוורשה, בראשית שנת 1916. אמה, פרידה, שמוצאה היה מבית סוחרים, יבואן טקסטיל, כבר לא הייתה צעירה (אלמנה מטופלת בבן ובת), כאשר התקשרה מחדש עם משה ינקוביאק, אף הוא אלמן ואביהם של 3 בנים ובת. הוא היה מורה במקצועו , אדם מסורתי, שומר מצוות, אך ליבראלי בהשקפותיו.חביבה
הייתה בת זקונים להוריה. אחיה ואחיותיה היו בוגרים ועומדים ברשות עצמם כאשר היא נולדה. רק אחות אחת וגם היא מבוגרת ממנה ב- 10 שנים, עדיין חיה בבית הוריה.האם פרידה, הייתה אישה יפה שהקפידה על חיצוניותה, חופשית ממסורת וממנהגי דת, אהבה ספר והייתה מעורבת במועדון של פועלי ציון שמאל. האב, משה, לא ניסה לכפות את אורח חייו על ילדיו והאם הטביעה את חותמה על בית המשפחה. על פי עדותה, שאבה חביבה את תודעתה היהודית בחצר שכללה כ- 300 משפחות, רובן אדוקות בדתן. בעיני הוריה הייתה חביבה התגלמות היפה והמושלם. הם קיוו ואיחלו לה הצלחה, חיים שונים מאלה שבחרה לעצמה כר בגיל 9, כאשר הצטרפה לקן “השומר הצעיר” ודבקה בו לתמיד. ההווי והפעילות בחברת הנעורים התוססת בקן השומרי מלאו את כל חייה. שערה הבהיר והמתולתל, השפה הפולנית הרהוטה שבפיה, העברית שרכשה בגימנסיה בה למדה, קולה וכישרונותיה עוררו אהדה אצל הגדולים ממנה והערצה אצל בני גילה. היא הייתה בעיני רבים “שומרת” טיפוסית : שרה, רוקדת ועוסקת בספורט, ערה ופעילה בדיונים ואישיותה הקורנת קרבה אל הקן ואל התנועה תלמידים רבים שהוקסמו מאישיותה. בעודה צעירה לימים, נרקמו קשרי ידידות ואהבה אמיצים בינה לבין ישראל, מנהיג צעיר , חבר הנהגת הקן בוורשה ודרכם המשותפת בתנועה, לה היו מסורים, חיזקה את הקשרים ביניהם. יחד עלו לארץ בחודש מרץ 1938 והצטרפו אל קיבוץ ,העמל” בו התרכזו חבריהם משכבר. הפרידה מהוריה הקשישים הייתה קשה. תחושה עזה שלא תראה שוב אותם ואת שאר בני המשפחה ,
מילאה את נפשה – לפי עדותה – ואכן הם נספו כולם בשואה (להוציא אחת האחיות שהיגרה
לארגנטינה עוד בשנת 1936). הקליטה בארץ ובקיבוץ הייתה קשה. תנאי החיים, העבודות שהיו מנת חלקן של החברות באותן ימים, שעות העבודה המרובות והאקלים, העמידו את כולם וגם את חביבה, במבחן קשה. היא עשתה כמיטב יכולתה לתרום לחיי התרבות של הקיבוץ בקרית חיים. בעת התכונה לעליה על הקרקע לרוחמה, בשנת 1944, הייתה חביבה לאם: נולדה נורית, בתה הבכורה. חווית האימהות והתקופה הקשה של ראשית ההתיישבות העלו מבחנים חדשים. חביבה הצטרפה אל צוות עובדי הלול (עבודה , בה התמידה 15 שנים בחריצותה הרבה ובמסירותה) וחיה בחרדה לשלומו של
ישראל, אשר נסע יום יום לכפר ורבורג, תוך סיכון מתמיד. פרוץ מלחמת השחרור, הפינוי לתל-אביב, הולדת הבת השנייה – אריאלה – בספטמבר 1948, השיבה לרוחמה והתקופה הממושכת של שיקום החברה וההריסות, בה קיימה חביבה בנאמנות את עקרון העבודה בחייה, בלול ואחר כך בבית החרושת, וגם כישוריה שבאו לידי ביטוי עוד בנעוריה התבלטו בפעילות דרמטית מקומית, בהצגות בהן מילאה תפקידים מרכזיים ובחגים ואירועים חגיגיים בקיבוץ. ערנותה האידאית – הפוליטית של חביבה לא קהתה במשך השנים. כמעט בכל מערכת בחירות התנדבה למלאכת ההסברה במפלגה. בקיבוץ, הוסיפה פעילות בתחום הקליטה ובאולפן לעברית. אופייה הבלתי מתפשר, סחף אותה לוויכוחים חריפים עם החברים, ויכוחים שהשפיעו לפעמים על יחסיה עם סביבתה.

מותו של ישראל בשנת 1981, זעזע ופגע בה פגיעה קשה. המחלה שקיננה בה שנים רבות לפני כן,
גברה. למרות הטיפולים המכאיבים, גילתה כוח רצון ונחישות והאבק במחלתה והתמידה ככל
יכולתה בעבודה. במשך מחלתה הממושכת – חמש שנים רוויי סבל – סבבו אותה חברים, ביניהם אלה אשר חוו איתה יחד את חווית הנעורים בקן וורשה וזכתה לטיפולם ואהבתם של בנותיה ונכדיה.

שוב כרינו קבר לאחת מראשוני רוחמה, שהקדישה את חייה לתנועה ולקיבוץ. הלכה מאתנו דמות
מיוחדת.