ישראל דהבנדטי ז”ל

ישראל דהבנדטי ז”ל
היום, בשעת בין ערביים חמה ועצובה זאת, אנחנו מלווים ביגון עמוק את חברנו ישראל בדרכו האחרונה.
ישראל קוראדו דהבנדטי, נולד בעיר פררה בנובמבר 1927 לאביו אומברטו שהיה קצין בצבא הקבע של איטליה, ולאמו אמיליה שהייתה עקרת בית , מנהלת חשבונות בהכשרתה.
למשפחה נולדה גם נלה הבת, בוגרת מקוראדו במספר שנים .
עם פרסום חוקי הגזע, פוטר האב ממשרתו, אז גם עזב הנער הצעיר את בית הספר ועבר ללמוד בבית ספר יהודי פרטי קטן.
1943, ישראל כמעט בן 16, הוא נאסר עם עוד כ-100 אנשים בני ערובה של הפשיסטים,
11 מהם נרצחים עוד באותו היום, אחרי חודשיים בכלא בזכות נחישותה של סבתו ניצל הנער ושוחרר למעצר-בית,
לא עברו ימים רבים ובית הסוהר נפגע קשות מהפצצה אווירית של בנות הברית, האסירים שלא הצליחו להימלט נשלחו לאושוויץ.
ישראל ובני משפחתו, מצוידים בתעודות מזויפות, הסתתרו עד תום המלחמה אצל משפחות נוצריות בכפרים בצפון שהיו בשליטת הפרטיזנים.
עם שובם לעיר, השלים ישראל שנתיים באוניברסיטה בפקולטה לכימיה, בהן הוא גם הצטרף לתנועת ‘החלוץ’ והיה חבר במזכירות התנועה.
עם הגרעין הוא יצא להכשרה ליד פירנצה במקום בשם: “תל ברושים”, שם הכיר את שושנה אהובתו,
הם נישאו ועלו עם חברי הגרעין על סיפון האונייה ‘נגבה’ היישר אל חיפה ואל קיבוץ רוחמה.
כאן מתחילה מסכת ארוכת שנים של התגייסות אין סופית למען פיתוח וביסוס המקום ויושביו.
ישראל לא נרתע משום עבודה קשה, התחיל בעבודה בשדות המספוא, בתנאים הקשים של אותה התקופה,
ואף יצא לקורס מספוא, עבר לעסוק בטיפול והכנת הזבל האורגני מן הלולים והרפתות, (עבודה שאיש לא רצה לעסוק בה).
לבני הזוג דהבנדטי נולדו נעמי ואראלה ובשנות החמישים המוקדמות הם יצאו, מטעם תנועת ‘השומר הצעיר’ לשליחות ראשונה באיטליה.
כשחזרו לקיבוץ היה רכז השלחין, יצא לקורס מרכזי משק ושימש בתפקיד זה בתקופה המורכבת של מלחמת ששת הימים, בתקופה בה התרוקן הקיבוץ מחברי,
הוא, בתושייה וכושר אירגון , גייס את נערי המוסד החינוכי לתפעול יעיל ביותר של המקום על כול צרכיו.
תקצר היריעה לתאר את שלל התפקידים בהם שימש ישראל; בנוסף להיותו מרכז משק, הוא היה גם מזכיר קיבוץ,
שימש כרכז של מגוון ועדות: צריכה, כוח אדם, מינויים, ביקורת, מוסד- חינוכי ותרבות, שימש כעורך של עלון הקיבוץ “הדי רוחמה”,
היה תמחירן של מפעל המברשת, שימש רכז ועדות עד-הוק רבות, כמו ‘לינה משפחתית’, ‘חג הקיבוץ’, ו’הרחבת חדר האוכל’.
יצא לפעילות במחלקת הכלכלה של התנועה ולשליחות נוספת באיטליה הפעם מטעם ‘הסוכנות היהודית’.
היה נציג רוחמה בועד הפועל של התנועה, וחבר במרכז מפ”ם.
הוא היה מוזמן לעתים תכופות לאיטליה, להשתתף בכנסים מטעם מפ”ם ומטעם הסוכנות, בהם הציג את עמדת ישראל, והיה כתב קבוע בעיתון “הקהילה” של יהדות איטליה.
ובכול השנים העמוסות של עבודה ופעילות ציבורית תמיד מצא גם זמן לקחת חלק בחוג הדרמטי של רוחמה ובחבורת הזמר,
להשתתף במופעי פורים הססגוניים וערבי סילבסטר של הגרעין האיטלקי, לכתוב אין סוף מאמרי דעה בעלוני הקיבוץ והתנועה.
היה תמיד מעורב מאד במתרחש נוקט עמדה בכול נושא שהיה על הפרק.
את יום ה’אחד במא’ הוא לא שכח אף שנה והקפיד לא לעבוד ביום זה, לעומתו עבד תמיד ביום כיפור,
הוא היה מתנגד חריף להעסקת עובדים שכירים, ודרש מהקיבוץ להימנע מכך גם במחיר של אובדן הכנסות.
ב-27 השנים האחרונות הוא הארכיונאי של רוחמה, במקום זה הוא דאג והקפיד מאוד על שמירת ואיסוף הנתונים השנתיים,
ובזכות ההתמדה שלו, הממשיכה את דרכו של מייסד הארכיון אליהו כנעני, מקיים המקום את ייעודו בכבוד.
ישראל היה איש מעשה אך גם איש הרוח, כי בנפשו הוא היה סופר, עם השנים הוא פרסם חמישה ספרים, חלקם אוטוביוגרפיים , חלקם נושקים לחייו.
מסלול חייו לא רצוף שושנים, ישראל ושושנה איבדו את בנם אהוד טרם מלאה לו שנה, מאהובת נעוריו,
הוא נפרד שבור לב, לפני כ-14 שנים ומבתו אראלה לפני כשנה , אך את ליבו השבור הוא שמר לעצמו,
ומצא בכול יום מחדש את אושרו וסיבה לקום אל חייו עם חיוך ועם האמירה: “…העיקר שנהיה בריאים”.
“מאין יש לך כוח”, שאלתי אותו, לנסוע לנופשונים של יחדיו, לא להחמיץ אף תערוכה , לצאת בערב לקונצרט בדורות?
“כול זמן שהרגליים לוקחות אותי אני שם ו… העיקר שנהיה בריאים”.
החברות הנפלאה עם ציפורה היתה גם היא מן הסתם, סם חיים , חברות יפה שבאה אל קיצה לפתע בבריכת השחייה היפה של רוחמה, במקום בו אהבו כול כך השניים להיות.
היה שלום חבר יקר, אתה תחסר עד מאוד לאוהביך ומוקירך, זקן שבט חכם, זוכר, מעורב, איכפתניק עד יומך האחרון,
אתה תחסר לרוחמה שעל אדמתה השארת את עקבותיך.
לנעמי וישי ולכול בני המשפחה, לציפורה ובני ביתה אנחנו שותפים ביגונכם הנורא.
יהי זכרו ברוך.

כתבה באהבה, כבוד וגעגוע, דרורה כהן.