דף הנצחה ליצחקי אורו ז”ל (02/10/1888 – 18/04/1955) ( – כו ניסן תשט”ו )
אורו יצחקי
מחלה ממארת שמה קץ לחייה של אורו יצחקי, אמה של חברתנו שנקה ישראלי.
מוצאה מעיר פלבדב. עיר בה התרכזה הקהילה היהודית, השנייה בגודלה בבולגריה. היא נתאלמנה במעלה במלחמת העולם הראשונה, שעה שבתה שנקה היתה תינוקת בת שלושה חודשים. היא נשארה באלמנותה והשפיעה את כל אהבתה על בתה היחידה. עבדה לפרנסתה ולא החסירה ממנה דבר, כולל לימודים , רווחה והרגשת חרות, לה לא זכתה היא עצמה בנעוריה.
כאשר הצטרפה בתה ל”השומר הצעיר”, ביתה היה פתוח לידידה ומאוחר יותר הוא היה מקום מפגש לפעילי התנועה. היא עצמה היתה מעורבת בחיי התנועה בבולגריה ואירחה בביתה חברים בימי פגישות וכנסים.
תודות לתושייתה, הצליחה אורו לצאת את בולגריה, יום לפני כניסתו של הצבא הגרמני, בשנת 1941, והגיעה ארצה שעה שהוגפו שעריה של דרום אירופה ונתקבלה ראשונה כאם מוחזקת בקיבוץ, בקרית חיים. 14 שנים חיה איתנו אורו וימים קשים עברו עליה בקיבוצנו הצעיר וחסר ניסיון החיים. הרבינו לדרוש ממנה, כי לא תפסנו את הבדלי היכולת הנובעים מן השינוי בגיל. קשוחים היינו מלהבין צרכיה של אישה מבוגרת וגם השפה היתה לה למכשול.
על הכל התגברה אורו ועברה איתנו לרוחמה, כשהיא למודת ניסיון וכושר הסתגלות. איתנו יחד ניערה את ענני האבק ממצעיה ושקעה בבוץ בחשיכה בדרכה אל הצריף הקטן ששימש חדר-האכילה בהיאחזות שלנו בפינה הנידחת, בשוליים הרחוקים של ההתיישבות היהודית בדרום הארץ של אותן השנים. יחד איתנו סבלה מחסור, אך למדה לשמוח על הבתים הנבנים, על העצים הצומחים, על השבילים הנסללים וגם היא תרמה את חלקה, כמיטב יכולתה ואף מעבר לה. הסבתא החלוצה של רוחמה.
קבר שלישי כרינו בבית העלמין שממול גבעת השקדים והנחנו את גופת האישה האמיצה, שנאלצה להיפרד בטרם עת ממשפחת בתה ומנכדיה, שכרעה כאשר הגיעה סוף סוף לחיי מנוחה ונפרדנו מן השותפה המבוגרת לכל השגינו, שהיו גם השגייה.