דף הנצחה לחרנש יורי ז”ל (24/10/1949 – 10/12/1973) ( א חשון תש”י – טו כסלו תשל”ד )
יורי חרנש
צעיר לימים היה יורי, כאשר נותק פתיל חייו.
בקיץ אותה שנה נשא לאשה את טלי, בחירת ליבו. חודשיים אחר כך, פרצה מלחמת יום הכיפורים. לאחר שעבר בשלום את המלחמה עשה עם יחידתו להבטחת הקו החדש של ימי שביתת הנשק ברמת הגולן. בבוקרו של סוף אוקטובר קר וערפלי נסעו במכונית יורי ואנשיו, לאחר שזרעו מוקשים נוכח פני האויב. שלדת טנק עטופת עלטה וערפל, עמדה להם לשטן. גופו לא נפגע. רק ראשו היפה, המלא רעיונות ודאגות ללא גבול אל אהובי נפשו, נחבל…למוות.
יורי נולד בסוף שנת 1949 ברוחמה. הוא היה ילד רגיש שאהב להתבודד. ספרי הרפתקאות הלהיבו את דמיונו וחי את כל ההתרחשויות שבהם, כאילו היו מציאות. אחר-כך נסע עם הוריו שיצאו לשליחות התנועה לברזיל, וכאשר חזר, היה נער שונה : פעיל ואוהב חברה, כובש לבבות בהומור חריף, שוקד על לימודיו, אוהב ספורט ומשחק דרמטי ובעל כושר ביטוי בכתב ובעל-פה. הוא גדל והיה לצעיר מלהיב באישיותו. אך טבעית הייתה החלטתו לצאת, אחר גמר הלימודים לשנת שירות בתנועה החינוכית בגבעתיים.
בצבא שירת בחיל ההנדסה. לאחר טירונות וקורסים ארוכים ומפרכים, קיבל דרגת קצונה. הוא נראה קצין חדור בטחון עצמי, אך היה למעשה, רגשני ועדין נפש. הוא ביצע משימות צבאיות, אך לא בגישה קרה. בכל מצב השכיל לחשוב ועורר מחשבות ורגישות גם אצל אחרים.
עם גמר השירות, שב בכל ליבו לקיבוץ, והשתלב בענף הנוי, אותו אהב. ביוזמה ברורה ובגישה בלתי שגרתית, העמיד במרכז העשייה של החטיבה הצעירה את הפעילות החינוכית והארגונית במוסד החינוכי, מתוך חרדה לעתידו של הקיבוץ, עקב השינויים שחלו בו מאז הליכת הנערים ל”שער-הנגב”. הוא האמין בכוחו של החינוך לחולל תמורות בבני-האדם ולכן נענה להצעה ועתיד היה ללמוד חינוך והוראה באוניברסיטת חיפה. יורי אהב את הקיבוץ ונאבק על חברותו בו, גם שנערמו בדרכו בעיות אישיות ורגישות. הוא ניחן בכושר ניתוח מפוקח, אבל היה מאמין נלהב בערכים החברתיים הגלומים בחברתנו ודבק בהם בכל כוחו. הוא אהב את הוריו, את בני משפחתו ואת רעייתו אהבה עזה וגדולה הייתה מצוקתו, כאשר נאלץ לצאת למלחמה, זמן קצר לאחר נשואיו.
במלחמת יום הכיפורים, הוצבה יחידתו ברמת-הגולן ויורי היה קצין המבצעים שלה. הוא ביצע את המשימות בשלמות ועל הצד הטוב ביותר, אף-על-פי שלא תמיד היה לרוחו. הוא העדיף לבחור בדרך האישית הקשה ונטל על עצמו תפקידים נוספים וגם כאלה שמהם היה פטור בגלל היותו קצין, כדי שיוכל לבוא בתביעות אל פקודיו המבוגרים ממנו, לא בתוקף הדרגה, אלא תודות ליחסו החברתי הבלתי אמצעי אליהם. רגשותיו העיקו עליו כשהוא ניצב מול האחריות הכבדה מנשוא כלפי פקודיו הקשישים ממנו, הטרודים בדאגות אל המשפחה שבעורף. מונע ע”י מועקה זו, עייף ומתוח, כואב ורגיש התיישב יורי על יד הגה המכונית שהחזירה אותם מן המשימה והובילה אותם אל המוות.
לשמע ידיעת האסון, הוזעקו הוריו, חנה ואהרון, מברזיל, שם שהו בשליחות התנועה בפעם השנייה והם ליוו את מאמצי הרופאים והאחיות בבית החולים רמב”ם בחיפה, במשך שתים-עשרה היממות רוויות האימה, החרדה והתקווה, בהן נאבק גופו החסון של יורי במר המוות. וכשתם המאבק, הובא לקבורה באדמת רוחמה.
