חרנש אהרון ז”ל

דף הנצחה לחרנש אהרון ז”ל (12/06/1917 – 14/12/2001) ( כב סיון תרע”ז – כט תשס”ב )

אהרון חרנש
אהרון חרנש נולד בטוגינה רומניה ב- 6 ביולי 1917. אביו מאיר נהרג במלחמת העולם הראשונה ואהרון שהיה בן יחיד לאמו, לא זכה להכירו. אמו שרה התחתנה שנית והוא עזב את הבית והתמסר לפעילות תנועתית.
אהרון שכונה בפי כל חבריו חרנש, היה תלמיד מוכשר, סיים תיכון ושלט בשפות רומנית, גרמנית, צרפתית, פורטוגזית ועברית כמובן.
ברומניה היה חבר ההנהגה הראשית ומרכז החלוץ ונדד בין קיני “השומר הצעיר”, עושה נפשות לתנועה בעזרת אופיו הנוח, דמותו המרשימה וחדות ממחשבתו.
ב- 1939 יצא בעליה בלתי לגאלית לישראל, במשך שישה שבועות ניסתה האנייה עמוסת המעפילים עליה פיקד להתגנב אל חופי הארץ, הלוך ושוב מחופי פלשתינה אל חופי טורקיה ויוון על מנת להצטייד במים ובמזון, עד שלבסוף עגנה מול חוף שבי ציון, והמעפילים התפזרו בין הקיבוצים.
בקיבוץ “עמל” בקרית-חיים עבד בנמל, התגייס לבניית גדר הצפון ואף נשלח להדריך ולטפל בקבוצות עולים חדשים שהגיעו לחיפה.
אחרי קורס קצר בגידולי שדה, מגיע חרנש לרוחמה אל ענף המספוא, בו עבד שנים מספר.
היה משתתף קבוע בשיחות הקיבוץ, קולו נשמע ודעתו נחשבה בקבלת החלטות. בשנים הארוכות כחבר רוחמה, אין תפקיד, או וועדה אותו לא מילא. שימש כגזבר, מזכיר, בא כוח המפעל, וחבר פעיל ומרכז מוכשר של כל הוועדות שהיו קיימות בקיבוץ, ממדריך ח”ץ ועד וועדת חברה, מצוות ווידאו ועד וועדת בריאות. בכל תחום היו ידו ודעתו.
לחרנש תמיד היתה נטייה לפעול בקליטת עלייה, וב- 1958, הוא נשלח עם משפחתו לשליחות תנועתית בריו, ברזיל. העבודה הנפלאה שהוא עשה שם בקהילה היהודית הביאה משפחות רבות לעלייה ויצרה גשר יוצא מן הכלל בין מדינת ישראל לברזיל.
עוד פעמיים הוא נקרא למלא שם שליחות מפלגתית ואז ב- 1953, בעת שהות המשפחה בברזיל היא קיבלה את בשורת איוב, על פציעתו האנושה של יורי, בשלהי מלחמת יום הכיפורים. 12 ימים הם ליוו את מאמצי הרופאים שהעלו חרס להצילו.
הצחוק המתגלגל, הסוחף והרועם של חרנש, מאור הפנים והעיניים המחייכות תמיד, התעמעמו, אבל הוא לא הרשה לעצמו שקיעה במרה שחורה והמשיך בפעילות ועבודה קשה.
היה פעיל במכללת הנגב, בשנותיה הראשונות וגם הקהילה היהודית של ריו לא וויתרה עליו והמשיכה להזמין אותו לייצג בכבוד את התנועה והמפלגה.
חרנש אהב אנשים ואנשים אהבו אותו, לחברי רוחמה הוותיקים עוד זכורות הופעותיו בהצגות החוג הדרמתי בהן לקח חלק פעיל. היה בעל חוש הומור ויכולת אבחנה בין תפל לעיקר, ולהיות לידו היה כמו להיות ליד עמוד האש, מורה דרך, מכוון ומחמם.
מחלתו חשוכת המרפא, הכתה באכזריות נוראה, כרסמה בגופו החסון, אך הותירה את מחשבתו צלולה ומבינה.
דאגתה הבלתי מתפשרת של חנה, אהבת נעוריו, היא שסייעה לו במשך השנים הקשות לשמור על איכות חייו.
קיבוץ רוחמה וחבריו, שכלו חבר מסור, אהוב, חם וחכם, שאהב אותם.
נוח בשלום באדמת ביתך, חבר.
תנחומים לחנה, מאיה והמשפחה.
דרורה כהן

רציתי להגיד לך חרנש, אולי שכחתי משהו,
במשך 60 השנים שחיינו ביחד.
אני בטוחה שלא אחדש לך – ידעת מה היחסים בינינו.
אני מודה לגורל שהפגיש אותנו. היו 60 שנים טובות, גם קשות, ותמיד ידענו לחזק אחד את השני.
היה לך אופי נפלא, כגודל האיש, גודל הנשמה – איש נפלא!
היית אהוב, אבא נפלא,
סבא נהדר ולב רחב, רחב.
אני מצטערת שלא הצלחנו להיפרד, אם כי לא נפרדנו אף פעם.
אני מקווה שטוב לך יותר עכשיו.
סבלת כל-כך הרבה.
עוד ניפגש
חנה