דף הנצחה לזרוניצר דורה ז”ל (08/07/1905 – 15/09/1980) ( – ד תש”מ )
דורה זרוניצר
הידיעה על מותה של דורה, אמו של חברנו סלק רוזנטל, ירדה על משפחתה ועל הקיבוץ, לאחר שנת אבדות ושכול. היא עצמה את עיניה לנצח, לאחר שהייתה רתוקה למיטת חוליה זמן ממושך, בביה”ח סורוקה.
דורה נולדה בסטניסלבוב שבגליציה, אז חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית, בראשית המאה, בבית יהודי מסורתי. אביה, פועל בבית חרושת לעיבוד עורות, לא מנע השכלה מביתו היחידה. היא למדה גרמנית, עברית והנהלת חשבונות. בגיל צעיר הצטרפה דורה ל”השומר הצעיר” בעיר והייתה חברה בתנועה, עד לנישואיה לוולף רוזנטל, בשנת 1930. וולף היה מנהל חשבונות במקצועו, אך דעותיו הפוליטיות וחברותו הפעילה בהנהגה המחוזית של המפלגה הקומוניסטית, הרחיקה את דורה מחלומות נעוריה והובילה אותה אל דרך רבת הייסורים של אשת אסיר פוליטי. בשנת 1932 נולד בנם סלק, ודורה חילקה זמנה בין מלחמת הקיום, גידול וחינוך בנה והדאגה המתמדת לקשר עם בעלה שעשה את רוב שנותיו בבתי הכלא של פולין.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, פולין חולקה וגליציה היתה חלק מן הכיבוש הסובייטי. וולף השתחרר מן הכלא ובמשך השנתיים הבאות העמיד עצמו לרשות שלטונות הכיבוש. עם פלישת הגרמנים, בשנת 1941, התגייס לצבא האדום. דורה ובנה יצאו ברכבת מזרחה ועצרו כעבור שבועיים באזור סטלינגרד. היא קיימה את עצמה ואת בנה בעבודתה כמנהלת חשבונות, באחד הקולחוזים. בשנת 1942 נודע לדורה ולסלק על נפילתו של וולף בקרבות שליד קייב.
שלוש שנים נוספות עשו השניים באותו קולחוז, עד שבשנת 1945, עם הפעלת תקנות הריפטריאציה (החזרה למולדת) של האזרחים הפולניים, שבו אף הם לסטניסלבוב. בעיר מולדתה פגשה דורה את ידיד נעוריה, מקס זרוניצר, ששכל את בני משפחתו, והחליטו לחדש ידידות ישנה ולבנות מחדש את חייהם. עם זאת נתחדשה אצלם גם השאיפה להגשים את חלום נעוריהם – העלייה לארץ ישראל. לכן, כאשר התברר, כעבור מספר חודשים, שהעיר סטניסלבוב תיכלל באזור הסובייטי, החליטו לעבור לגדנסק. בגדנסק הקים וניהל מקס חברת דייג פרטית ודורה עבדה בהנהלת חשבונות והקדישה עצמה לחינוך בנה. רצונם לצאת מפולין דחף אותם לנדודים נוספים. תחילה לשצ’צ’ין ומשם לקטוביץ’ . בקטוביץ’ אושרה עלייתם ארצה בשנת 1957.
דרכם לארץ ישראל עברה דרך ווינה, שם נפגשה המשפחה עם בן דודה של דורה, בנקאי עשיר שנמלט בימי הכיבוש הנאצי ואשר שב לשם אחר המלחמה והחזיר לעצמו את רכושו הרב. ברגש חם של השתתפות ורצון לעזור, הציע זה לדורה ולבני משפחתה שיקום מהיר ובטוח בווינה. דורה היתה זו אשר השיבה בשלילה להצעה הנדיבה של בן- דודה, בהחלטתה הנחושה להגיע לישראל. משהגיעו לארץ, שהו דורה ומקס כשנה בהרצליה וכאשר סיים סלק את לימודי האולפן בקיבוץ “עין השופט”, עברו יחד לקיבוצנו, לרוחמה.
מי שהכיר את דורה באותן השנים הקשות, כשבעלה ישב בבתי בכלא, אינו זוכר אותה ממורמרת ומתלוננת על גורלה. היא הייתה אישה יפה ונמרצת, נאמנה ללא גבול לבעלה ולקן משפחתה. בשנות נדודיה הקשות, בימי המלחמה, לא נפלה ברוחה ודאגה לחינוך בנה. כאשר הגיעה לארץ ובנה בחר לחיות בקיבוץ, כאילו מצאה את עצמה מחדש, על אף השנים הרבות שמסלול חייה טלטל אותה בים הסוער של התקופה.
במשך 22 שנות חייה בקיבוץ, עבדה דורה בעיקר במתפרה ואף על פי שלא זכתה ל”חברות מלאה”, ראתה עצמה חברת קיבוץ לכל דבר. במנהגה השקט והמאופק, היא השכילה לקשור קשרים לבביים עם חברותיה לעבודה ועם שכניה וזכתה להערכה וידידות. היא סמכה ידיה על התקשרותו של סלק עם אידה והייתה לסבתא מתחשבת ומסורה ליוסף, יצחק וחנה, והעתירה עליהם אהבה.
המוות קטע את חייה של אישה אהובה על כל מכריה וידידיה. בני משפחתה והקיבוץ ליוו אותה בצער אל דרכה האחרונה.
