ורדי (ורוצלבסקי) צבי ז”ל

דף הנצחה לורדי (ורוצלבסקי) צבי ז”ל (18/04/1913 – 15/11/1987) ( – כג חשון תשמ”ח )

צבי ורדי

הראשונים פוחתים והולכים, הולכים לבלי שוב. כל אחד מהם כתב דף בהיסטוריה של רוחמה. צבי הלך מאתנו כמעט ללא ברכת שלום, כי מעטים ידעו על מחלתו.

צבי נולד בווילנה בשנת 1913. הוא היה הבן הבכור של שלמה ורוצלבסקי, יליד לודג’, בעל מעדניה באחד האזורים ההומים בעיר, ושל סוניה מבית קינקולקין. הוא למד בבית הספר “תרבות” תחילה והמשיך בבית הספר המקצועי “אורט”, בו לממד מסגרות. בשנת 1927 הצטרף לקן השומר הצעיר שהפך לביתו האמיתי, בו מצמא חום ורעות. הוריו לא ראו בעין יפה את בנם בחברת השואפים להיות “חלוצים” ולחצו עליו שיעזוב את התנועה, אך צבי העדיף, בשעת ההכרעה, לעזוב את בית הוריו, ועבר לגור אצל חבריו בקן.

בשנת 1933 יצא להכשרה, בוולז’ין, בזיטל וברובנה. מכסת רישיונות העלייה המצומצמות גרמה לכך שצבי נאלץ, בשנת 1938 לשרת בצבא הפולני השנוא עליו, בגדוד הראשון של חיל הרגלים, ששהה בווילנה עצמה, במשך שנתיים כשזכה סוף סוף לעליה, בשנת 1938, היתה זו עליה בלתי לגלית, על ספינה רעועה. עם העלייה נפרד ממשפחתו – הוריו ושני אחיו הצעירים, מישה ואריה – שנספו מאוחר יותר, בגיטו וילנה.

בארץ הצטרף צבי, כמובן, אל קבוצת חבריו מקן וילנה, גרעין “הסדן”, שהיו בין מייסדי קיבוץ העמל, בקרית- חיים, שם השתלב מהר בעבודות הנמל, בקבוצת המכס, שהיתה מורכבת מחברים שניחנו בכוח פיזי רב.

שנה לאחר עלייתו, בשנת 1939, היגיעה לארץ, אף היא בעליה בלתי לגלית, על סיפון אניית המעפילים קולרדו, חברתו מאז ימי ההכשרה, גולדה גנזבורג. הסתגלותה של גולדה לחיי הקיבוץ היתה קשה. צבי תמך בה ככל יכולתו ונדמה היה שנפשה הסוערת מצאה לה מנוחה בגידול שני ילדיהם, נעמי ויהודה, ובעבודת הגנון, לה התמסרה בכל מאודה, אך לא כך היה. גולדה, מבי והילדים עברו לקיבוץ אשדות יעקב. שם היה, באותם הימים, הגן שנחש להכי מטופח בארץ. אך בשנת 1945, נפטרה גולדה וחבריו מגרעין “הסדן” ברוחמה, דיברו על ליבו של צבי לשוב עם הילדים נעמי הפעוטה בת השנתיים ויהודה התינוק – אל קיבוצו. ללא לבטים רבים חזר צבי אל חבריו לרוחמה.

באותם הימים החזיק הקיבוץ בכפר ורבורג שרותי מסגרות וצבי היה בין אנשי המקצוע שיצאו מדי בוקר לדרכם ושבו לפנות ערב לרוחמה, כך שלאחר שעות העבודה המרובות, הקדיש צבי כל עתותיו לטפל בילדיו הקטנים. בעת מלחמת השחרור, כשפונו הילדים ואמותיהם צפונה, החליט הקיבוץ שצבי יתלווה אל ילדיו לשמש כחצרן למפונים במקום המקלט, בבית הספר “שבח”.

עם השיבה הביתה, לאחר הסרת המצור על הנגב, הצטרף צבי אל קבוצת החברים שהקימו את מפעל “המברשת”. במשך כשנתיים עבד באחזקה, כמכונאי, אחר כך ריכז את מחלקה ב’ (המכחולים), עד שנטל על עצמו את תפקיד המחסנאי של חומרי הגלם ולמד בשקדנות את הסוגים השונים של השיער ושל שאר החומרים השונים בטיבם, צבעיהם ומידותיהם, מהם מייצרים מברשות. הוא התמסר לעבודתו כשהוא נושא באחריות גידול שני ילדיו הפעוטים ותוך כך ממלא תפקידים שונים במערכת החברתית (ו. חברים, ו. עבודה, ו. דירות וכ”ו).

חייו לא היו קלים, אך כלפי חוץ הוא נראה שליו ואפילו המחלה שבעקבותיה נאלץ לעבור ניתוח לא נעים, לא שינתה את אופיו הנוח, והמתחשב ושמר על חוש ההומור שהיה חלק מאישיותו.

בשנת 1955 חל שינוי בחייו. צבי פגש את סוניה קרביס, חברת קיבוץ אלונים והם בנו את ביתם המשותף ברוחמה, בית משפחה לו היו זקוקים כל כך צבי ושני ילדיו. שנתיים אחר כך נולד יזהר. זה היה שינוי מרענן בחייו של צבי, אשר השתדל לשכוח את הצער והכאב שהיו מנת חלקו בעבר. נראה היה שזכה סוף סוף במעט נחת. נעמי, יהודה ויזהר גדלו. בשנת 1965 נישאה נעמי לציון ימיני ויהודה היה לקצין בצה”ל. יזהר מילא ביתם אור ושמחה. נולדו גם הנכדים שחר ותמיר. אך הצל העיב שוב על אושרו. משבר משפחתי הפריד בין נעמי לבין ציון, ויהודה נפגע נפשית במלחמת ששת הימים. צבי הוכיח עצמו כאדם חם , מבין ונעים והפעם בעזרתה של סוניה, השתדל להיות אב וסבא טוב לכל המשפחה. גם אם סבל, צבי לא התלונן. חייו התנהלו באפיקים הסלולים של העבודה והדאגה לסוניה ולאמה הקשישה, לנעמי וליזהר, כשלבו דואב על אי יכולתו להושיט עזרה ליהודה.

והחיים עשו בינתיים את שלהם. הנכדים גדלו, יזהר סיים שירותו הצבאי ונשא לאישה את שרול אפלבוים ונולד נכדו השלישי, ירדן. כל אלה עזרו לצבי לשמור על דמותו האנושית ועל ההומור הטוב ועד לשעות האחרונות של חייו, כאשר ידע על המחלה הממארת שפקדה אותו, עבד והתנהג באופטימיות מופגנת, עד שהמקורבים אליו לא חשו את העלול להתרחש…

עם מותו של צבי, נוסף דף נוסף בתולדות הקיבוץ, על חלוץ, אדם שנחון בגוף איתן, ברוח נאמנה ונשמה יתרה. עליו מתאבלים יחד עם בני משפחתו, כל משפחת הקיבוץ.