וזה פנחס פיניק ז”ל

דף הנצחה לוזה פנחס פיניק ז”ל (13/06/1914 – 08/10/1967) ( – ד תשרי תשכ”ח )

פיניק וזה
עם מותו של פיניק, אבדה לנוף האנושי שלנו אחת הדמויות הבולטות והאהובות. על יד קברו הפתוח, כשהמוני ידידיו ומוקירי זכרו נהרו מכל קצוות הארץ, וכשהקיבוץ והמשפחה הוצפו מברקי תנחומים של ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון, של קבוצים וחברים רבים, הומחש לנו גודל האבדה של כולנו : של הנדה, אשר נשאה בהערכה ובהבנה במשך שנים רבות את עיקר נטל חינוך שלושת ילדיהם, של אמנון, אבישי ומירה ושל שאר בני המשפחה, של הקיבוץ והתנועה.
פינק נולד בשנת 1914, בעיר קובל, במחוז ווהלין שבפולין. הוא למד בגימנסיה העברית “תרבות”, הצטרף בגיל צעיר לתנועת השומר הצעיר, והיה בין פעיליה המרכזיים בעירו. לאחר מכן היה בין מייסדי השכבה הבוגרת, ממנה נוצרו במחוז, גרעיני הכשרה לקראת עלייתם ארצה. הוא יצא בין הראשונים לקיבוץ ההכשרה “עמל” בשנת 1932, בעיירות הקטנות בעיירות הקטנות הושצ’ה וברסטצ’קו, ואחר כך לביאליסטוק. פיניק היה גם בין ראשוני הגרעין שעלו ארצה באפריל 1935.
ראשית דרכו בארץ היתה בחדרה, וכאשר הגיעו עוד 5 חברי גרעין “עמל”, בתחילת שנת 1936, עברו לראשון לציון אל קיבוץ “עין הקורא”, היום “שער הגולן”. עוד בראשון לציון הוכנס פיניק ברזי “ההגנה”. עם ייסוד קיבוץ “העמל” בקרית-חיים הקים פינק את משפחתו ובאותה עת התמסר, יחד עם שאר חברי קיבוצו, לנמל ועסק, בעיקר, בסוורות. באותו הזמן התחיל בחייו של פיניק הפרק החשוב ורב הפעלים – נוטר, פלוגות ווינגיט, קורסים רבים ב”הגנה” ופעילות ברכש הנשק שנמשכה עד קום המדינה. ספרו “המשימה רכש”, שהופיע בשנת 1965 בהוצאת “מערכות”, חשף פרשיות עלומות מתולדות תקומת ישראל, סיפורים על מעשי תעוזה ומסירות, שבהם היה רב חלקו של פיניק. עד להופעת הספר, אפילו חבריו המקורבים ביותר לא ידעו הרבה על פעלו ואת דבר היותו חבר מנגנון הקבע של “ההגנה” והאחראי ל”רכש” בארץ במשך שנים. עם קום המדינה, לאחר היציאה מהמחתרת, הצטרף פיניק לצה”ל. הוא יצא לקורס גבוה ושובץ ביחידת מילואים קרבית והשתתף במלחמת סיני בשנת 1956 כסמג”ד ומונה לזמן קצר מושל חבל א-טור בדרום סיני. בשנת 1964 עזב פיניק את הצבא בדרגת סגן אלוף, אך נשאר קשור לבעיות הביטחון השוטפות של המדינה, תודות לקשריו האישיים הרבים והמופלאים עם חברים משכב הימים.
בכל שנות פעילותו הביטחונית היה פיניק צמוד לפעילות התנועתית, לעקרונותיה וסר למרותה. הוא לא נעדר מאף אירוע תנועתי והשתתף בכל הכרעה חשובה שלה. חברותו בקיבוץ היתה כנה ושורשית. החברים, הילדים והנוער (שעה שריכז את המוסד החינוכי), רכשו לו אהדה רבה בגלל קסמו האישי, שנבע לא רק ממאור פניו הבלתי מתנשא, משיחו השווה לכל נפש אשר העניק לאנשי שיחו תחושת ערך וחשיבות עצמית, אלא גם מהנדיבות בה נסתייע בקשריו הרבים, כדי לייעץ ולעזור לכל הפונה אליו.
ביום המר, נערכה בקיבוץ מסיבת ראש-השנה. פיניק הסב עם כולם. יומיים לאחר מכן נפטר בבית החולים בבאר שבע.
על פיניק ועל פעלו, כתב ישראלי גלילי :
“פיניק היה מאלה שבזכותם אנו יכולים לומר שכל שנחלנו פה וכבשנו ונצחנו לא בא בגלל נס, אלא בגלל שכאלה, בגלל הצירוף הנפלא הזה של רצינות מוסרית, מוצקות של פלדה ורוך של רעות אנושית.