הררי (ברגר) יצחק ז”ל

דף הנצחה להררי (ברגר) יצחק ז”ל (27/12/1897 – 09/01/1968) ( – ח טבת תשכ”ח )

יצחק הררי
יצחק הררי, אביהם של חברינו יוסף, בתקה וסלק, הגיע לקיבוץ בגיל צעיר יחסית, לאחר ניסיון חיים עשיר מבחנים ועבר ציוני פעיל. הוא נקלט לחברתנו כהורה מוחזק, אך היה למעשה כאחד החברים. מותו הפתאומי, לאחר למעלה מעשרים שנות חיים בקיבוץ, ציער את כל החברים, שרחשו לו הערכה וחיבה רבה.
יצחק הררי נולד בסטניסלבוב שבגליציה, בן למשפחה מרובת ילדים של סוחר תבואות אמיד. לאחר שהשלים לימודיו בבית הספר הממלכתי והמסחרי, הצטרף לעסקי אביו. בשנת 1915 התגייס לצבא האוסטרי והשתחרר רק עם גמר המלחמה, בשנת 1919. עם שובו לעירו הצטרף לתנועת “צעירי ציון” והשתתף בארגון ההגנה העצמית היהודית נגד הפורעים האוקראינים והפולנים ותקופה קצרה הועסק בגזברות העירייה. שנה לאחר מכן נשא לאישה את מרים, והיה לסיטונאי של כלי בית. בו בזמן היה פעיל בתחום הציבורי. הוא היה אחד המנהלים של ההסתדרות הדרמטית והמוזיקלית ע”ש גולדפרן, וכאשר הצטרפו ילדיו ל”השומר הצעיר”, היה אחד הפעילים בחוג ידיד התנועה. ביתו היה פתוח לכל נצרך ושימש לא פעם מקלט לנירדפי המשטר ואף השתתף בפועל בארגוני העזרה ההדדית של הקהילה. כשנכנסו הרוסים לעיר, בשנת 1939, מצאוהו מתאים לנהל את הרשות לתרבות ולאומנות וכיהן בתפקיד זה, עד לפלישת הגרמנים בשנת 1941.
הפלישה גרמנית סחפה את המשפחה בדרכי הנסיגה עד וינקסק, בחבל דגסטן. יוסף בכורו ובנו השני, משה, התגייסו לצבא האדום. יצחק התנסה, זו הפעם הראשונה, בעבודה הגופנית כפועל במפעל לעיבוד עורות וצמר. עד מהרה היה למנהל עבודה במחלקת הבדים והפרוות ובמפעל הסבון המשלים. בשנת 1943, התגייס גם בנו השלישי, סלק, והצטמצם בסיס הקיום של המשפחה. למרות זאת שימש ביתו מקלט ותחנת מעבר לכל פליט ועובר אורח, כשהוא צמא לכל ידיעה על גורל עמו וחרד לחייהם של 3 בניו בחזית. ואכן, סמוך לסוף המלחמה, בשנת 1945, התבשרה המשפחה על נפילתו של בנם משה, בשערי ברלין.
משהותר שובם של עקורי פולין, בשנת 1945, יצחק ומשפחתו החלו לתכנן את מסעם לארץ ישראל. התחנה הראשונה היתה מחנה העקורים בולדנבורג, בשלזיה התחתונה. בחפשם דרך להגיע למערב, עברו בעזרתו של בומק, קרוב המשפחה, אל שטטין, שם התארגן קיבוץ של השומר הצעיר, “במאבק” ומשם, לטמפלהוף. יצחק לא התפתה להצעה להגר לארה”ב, עמד מול הלחצים של משפחתו מעבר לים, המשיך את נדודיו לברגן-בלזן שבאזור הכבוש הבריטי ומשם עלה לארץ בשנת 1947.
לארץ הגיע יצחק עם אשתו ועם ביתו הצעירה רבקה. לאחר שהייה במחנה העולים בחדרה, השתקע בשכונת התקווה ועבד באחת הנגריות. עם פרוץ המאורעות בגבול יפו, עבר לתל-אביב ועבד בבית חרושת לאטריות. הוא הצטרף להסתדרות והיה חבר מפ”ם, בציפייה ליום בו יוכל לחיות בקיבוץ יחד עם ילדיו. יום זה הגיע בשנת 1949, כשכל משפחתו התרכזה בקיבוץ רוחמה. יצחק ראה עצמו שותף מלא במשק, אך לא כך ראוהו, לדאבונו, חברי הקיבוץ. הוא השתתף בקביעות בשיחות, עקב אחר הנעשה במשק ובחברה. מאוכזב לא מעט מהמגבלות שנבעו ממעמדו, תרם יצחק ככל יכולתו. הוא עבד בנגריה, עד שמאוחר יותר, מסיבות בריאות, נטל על עצמו את האחריות לענייני הדואר.
מעטים מבני דורו של יצחק זכו, כמוהו, להיחלץ מן השואה, לעלות לארץ כציוני בעל הכרה ולבנות את חייו מחדש יחד עם ילדיו ונכדיו הרבים