דף הנצחה לדהבנדטי עמליה ז”ל (23/09/1891 – 21/12/1972) ( – טו טבת תשל”ג )
עמליה דהבנדטי
עמליה דהבנדטי, אמו של חברנו ישראל, נפטרה תשושה ועייפה שנה לאחר שהגיעה לקיבוצנו, בת 80 הייתה כשהגיעה לארץ, היא השאירה מאחוריה אורח חיים ותרבות שהיו יקרים ללבה עד יומה האחרון.
עמליה נולדה בעיר פררה , בת למשפחה יהודית שומרת מסורת , אביה היה מנהל חשבונות בעל נטיות הומניסטיות ואנטי פשיסטיות נחוש ועקבי שנתן ביטוי לדעותיו בחיבורי מקמות שחיבר ושנהג לזכור בעל פה כדי לשמור עליהן מ’עין רעה’ של המשטר.
בניגוד לאביה נסחפה עמליה בגל הפטריוטי שהציף את איטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה והייתה חסידה פעילה של המשטר הפשיסטי. בשנת 1922 היא נישאה לאומברטו, קצין יהודי בצבא הקבע והתחילה בנדודים שהם מנת חלקם של משפחות הקצינים שמועברים ממקום למקום על פי צו הצבא. בין השנים 1923-1927 ילדה את שני ילדיה בן ובת והטפול בילדים תוך דאגה על שמירת האופי היהודי של ביתה הרחיקו אותה מהפעילות הפוליטית. בשנת 1935 נפרדה עמליה מבעלה כשזה יצא עם הצבא לחבש, כדי להגשים את חלום האימפריה הרומאית החדשה. אך משישר מוסוליני את הקו האידאולוגי של משטרו על פי חוקי הגזע של היטלר בשנת 1938 גורש אומברטו , שכבר היה קצין, מן הצבא בגלל יהדותו , עולמה של עמליה התמוטט ורוחה התערערה, יחד עם בעלה הם שבו לפררה אל בית הוריה והשקיעה עצמה בניהול משק ביתה וחנוך ילדיה .
השתלטות הגרמנים על איטליה ב-1943 אילצה אותם להימלט יחד עם אימם הזקנה על ההרים והצורך להתמודד עם הקשיים הבלתי רגילים של בריחה והסתתרות החזירו לעמליה את הרוח והרצון לחיים. כשתמה המלחמה ב-1945 וחוסל השלטון הפשיסטי, התחילה תקופה חדשה בחייה, בעלה הוחזר לשורות הצבא, ירושת בית הוריה בפררה והפיצויים שקבל בעלה אפשרו לה להגשים את החלום לבית קבוע משלה, אך בינתיים הצטרף בנה ישראל לתנועת החלוץ ויצא להכשרה וגם הבת בחרה דרך דומה, זיקתה העמוקה של עמליה ליהדות ולקחי המלחמה השמיטו את בסיס התנגדותה , ישראל עלה לארץ בשנת 1949 ואחותו בעקבותיו אחרי שנתיים.
מאז ידעה עמליה אחת התקופות הטובות בחייה, ביתה וחייה מלאו את ליבה סיפוק שלא ידעה לפני כן, יחד עם בעלה היו מבקרים את משפחותיהם בישראל, בנגוד לאומברטו שראה בקבוץ הגשמת אחת משאיפותיו הכמוסות של העם בשיבת יהודים לחקלאות בארץ ישראל, לא מצאה עמליה עניין רב בחיי הקבוץ ושמחת המפגש עם ילדיה ונכדיה לא פיצו אותה על הרגשת השעמום והערגה אל אורח-חייה באיטליה.
לאחר מות בעלה בשנת 1957 עברה עמליה לעיר גנואה כדי להימצא בקרבת אחיותיה, גם כאן ביתה היפה , עצמאותה, הפעילות החברתית והתרבותית הערה מלאו אותה סיפוק רב, היא דחתה כול רעיון לעזוב את איטליה ולהשתקע בקרבת ילידה בישראל.
רק בשנת 1971 כאשר חשה שלא תוכל עוד להמשיך בבדידותה , שוכנעה לעזוב את גנואה אך לא הסכימה למכור את ביתה.
היא חיה עוד שנה אחת ברוחמה ליד בני משפחה.
