דף הנצחה לגלר מלכה ז”ל (20/02/1916 – 15/10/2003) ( טז אדר תרע”ו – יט תשס”ד )
מלכה גלר
מלכה גלר לבית סובלמן נולדה ב-20 לפברואר 1916 בצ’רנוביץ’ ברומניה, אביה שמואל היה חייט גזרן של בגדי גברים והאם בת שבע עקרת בית. הם נהלו בית יהודי חם , אך לא הקפידו במיוחד במילוי מצוות הדת. האב שמואל היה מעורב פוליטית ותמך במפלגה הסוציאל דמוקרטית.
לשיפור פרנסת המשפחה ניסה להתקדם בגזירת ותפירת אופנת צמרת , בגדי כמורה, וצבא אך חלה במחלת ריאות קשה שקיפדה את חייו.
מלכה גדלה רוב שנות ילדותה אצל סבתא וסבא הורי אמה, הם נשארו בודדים והיא טיפלה בהם ועזרה להם בחום והתמדה, כבר אז התגלתה נטייתה להיות קשובה לצרכי הסובבים אותה ולנכונותה לעזור.
היו במשפחת סובלמן ששה ילדים דוד שהגר לוונצואלה ושם נפטר, אטל ומלכה ברוחמה, ישראל שנפטר בעת מלחמת העולם השנייה, גרשון שחי והלך לעולמו בקבוץ רשפים.
כשסיימה 4 כתות גימנסיה פנתה מלכה להכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל כדרך כול בני העיירה. אחרי שלוש שנים בהן עבדה בכול עבודה קשה וידי הגימנזיסטית הקטנה שחלבו פרות התכווצו מכאב, היא עלתה ארצה אל קבוץ העמל בקריית חיים.
בקריה המשיכה מלכה להתנדב ולעבוד בכול עבודה קשה, מעבודה בניתוץ אבני חצץ ועד בישול אוכל לפלוגות הפלמ”ח ביבניאל, כאשר היה צורך לבחור את שבעת החלוצים שיקימו את המחנה הראשון ברוחמה המתחדשת, היה זה אך טבעי לראות את האישה נמוכת הקומה והנמרצת שותפה עיקרית בכוח המשימה.
למרות בעיות אישיות לא מעטות שהיו נחלתה ונחלת משפחתה הקרובה הרגישה מלכה צורך לקבל על עצמה את המשימה הקשה.
בהיותה רווקה בעת מלחמת השחרור, בעת פינוי ילדי רוחמה הנשים והאימהות צפונה, נבחרה להיות בין הנשים הבודדות שנשארו עם המגנים על רוחמה, בהיותה אחראית על המטבח וחדר האוכל.
בזיכרונותיה מן הימים ההם היא כותבת: “כמו כול בוקר קמתי לעבודה ואת מוחי הטרידה הדאגה היום-יומית , עבור כמה לוחמים וחברים עלי להכין ארוחות היום, לא הספקתי להגיע לחדר האוכל וטרטור חזק של מנועים הגיע לאזני, הפניתי את ראשי לאחור והנה טור ארוך של ג’יפים וטנדרים מתפתל במורד הגבע בכיוון שלנו, עד היום שמור עמי הרושם של המראה, תוספת כה גדולה של לוחמים אל החזית שלנו כמו הצמיחה לי כנפיים, האמנם ארשה להם לעבור אותנו בלי כוס משקה חם ומרווה?” משה ישראלי שהיה רכז המשק ניגש אלי בהיסוס ואני פוטרת אותו מהשאלה ואומרת: “אל דאגה משה, עוד מאתיים לוחמים ימצאו את מקומם ולחמם אצלנו” וכך בין אזעקה לאזעקה האכילה מלכה בימי המלחמה את לוחמי חטיבות הנגב וגבעתי שחנו ברוחמה בין הקרבות.
עם תום המלחמה נישאה לבן-ציון גלר ונולדו להם עמית ועקיבא.
ברוחמה מלכה מלאה תפקידי מחסנאית מכולת ומחסנאית בגדים, מטפלת של חברת הנוער ‘סלע’, חברת ועדות עבודה וקליטה קשר ובריאות, ובכול תפקיד שמילאה הופיעו כנר לרגליה חוש הצדק שלה וחוסר יכולתה להשלים עם עוולות.
היא התנדבה לעבוד במחלקת הפלסטיקה של המפעל ושם הייתה האישה היחידה, לא בקשה עזרה מגברים והשתדלה לעשות כול עבודה בזריזות ובכוחות עצמה. בתאונת עבודה מחרידה נמחצה כף ידה ונדרשו לה ניתוחים ושיקום ארוכים וכואבים.
למרות מוגבלותה חזרה לעבודה בבית החרושת עד שמחלתה הביאה אותה אל חדרי החולים. מלכה שהחיים לא פינקו אותה אף פעם, שמרה על אופטימיות והייתה אימא מסורה וטובה, לוסיה ואטל אחותה ליוו אותה בכול חייה ברוחמה, תמכו בה בשנותיה האחרונות בביקורים סדירים ודאגו לשמור על הקשר ההולך ומתנתק שלה עם הסובב אותה, בלילה האחרון עוד עמדו למרשות מיטתה ועקבו בדאגה אחרי נשימותיה האחרונות.
בשם כול משפחת גינזבורג הם מבקשם להיפרד ממך מלכה , נגאלת מייסורים קשים, חייך לא היו סוגים בשושנים , נוחי בשלום על משכבך.
דרורה כהן
