גלר בן ציון ז”ל

דף הנצחה לגלר בן ציון ז”ל (01/09/1915 – 29/08/2003) ( כב – א תשס”ג )

בן ציון גלר
בן ציון גלר , בוניו, האיש השקט הנינוח אוהב האדם והספר נאסף אל
אבותיו והוא בן 88 שנים.

בן ציון נולד בעירה בסטיצ’קה בחבל ווהולין בפולין היום אוקראינה, אביו
עקיבא ואמו מרים ניהלו בית יהודי כשר למהדרין, האב עסק בסחר בעורות ובשיווק מגפיים
והיה מנהל את עסקיו בעזרת בנו הבוגר ועוזרים מקומיים. במשפחה היו חמש בנות חיה,
צבייה, מלכה , ציפורה ואסתר ושלושה בנים אהרון, אליהו ובן ציון והיא חיה את חייה ברווחה כלכלית יחסית עד מחלתו של האב. לעלייה לישראל יצאו תחילה הבנות צבייה, מלכה ואסתר והאח אליהו בעוד האח אהרון נשאר לתמוך בהוריו המזדקנים, כן נשארו חיה הבת הבכירה שכבר נישאה, בת הזקונים ציפורה ובן ציון שהעביר את שנותיו בהכנה לעליה.

בן ציון למד בבית ספר תרבות בו למדו בשפה העברית, הוא היה תלמיד מוכשר שקרא עיתונים וספרים עוד מגיל צעיר ביותר, לעירה היה מגיע עיתון עברי בשם “עיתון קטן” שראה אור בוורשה וכבר בגיל 7 היה בן ציון לכתב המקומי ושלח מאמרים שהופיעו באותו עיתון על המתרחש בברסטריצ’קה לגאוות כול בני העיירה.

לכול תנועות הנוער היו במקום נציגויות אך הוא העדיף את תנועת ‘השומר- הצעיר’, זאת שלחה מדריכים ששבו את ליבו בסיפוריהם על האדם החדש ועל ארץ ישראל המחכה לגאולה , שלוש שנים העביר בצ’נסטוכובה בהכשרה לעליה כחבר בגרעין “המעפיל” בהן הדריך היה רכז קני התנועה ושליח לוועידות ארציות, לפני העלייה עוד הספיק לעבוד בעיירה שכנה כמורה לעברית כדי לאסוף כסף לקראת העלייה ואז בשנת 1938 בן 22 עלה בעלייה בלתי לגאלית באונית פיראטים יוונים ששימשה להובלת בעלי חיים. הוא היה בה היחיד מבני גרעין “המעפיל” שייסד את קבוץ ‘העמל ‘-לימים ‘רוחמה’ בקרית חיים. מאחוריו נשארו הוריו הקשישים אחותו הנשואה ומשפחתה שנספו במלחמה, אחיו הבוגר הספיק לעלות ארצה. בעת השהות בקריית-חיים נשלח לעבודה בנמל עליה העיד כי הייתה לו קשה מאוד: “היית רזה וחלש, הוא אמר, ולא הצלחתי לאזן על כתפיי הפצועות את קורות העץ הארוכות והכבדות שפרקנו מן האנייה”. למרות זאת היה בן ציון ראשון להתנדב לכול משימה קשה, בניית גדר הצפון, התגייסות לפלמ”ח ושרות בפלוגה ב’ בכרמל, קליטת והדרכת עולים ובני נוער.

לרוחמה הגיע עם פלוגת החלוץ של שבעת הראשונים שהקימה את המקום מראשיתו, הוא בא כפלח חסר הכשרה אך חדור מוטיבציה, עבד בפלחה, בהדרכת נוער עולה עד שנקרא לעבוד במחלקת הקליטה של הקבוץ הארצי ממנה אף נסע לאירופה לדאוג מקרוב לעולים החדשים ניצולי המלחמה. כשחזר שימש יחד עם לוניה פלד מדריך ומורה נערץ של חברת הנוער ‘למרד’. עקב קרבתו לעולים החדשים והבנתו את צורכיהם הוא הקים וניהל את “מעברת דורות” שלימים הפכה לישוב ‘שדרות’.

לבן ציון הייתה חיבה יתרה לשפה העברית והוא נחשב לבר-סמכא בתחום זה, בכול חילוקי דעות באשר לשפה העברית הייתה ברוחמה האמירה: “נלך לשאול את בן ציון!” הוא היה מרבה להתבטא בכתב ושלח מאמרים רבים וארוכים לעיתוני הארץ והתנועה, על מאמר שהופיע ב”דבר” זמן קצר לאחר שעלה ארצה תחת הכותרת ‘לילה ראשון במולדת’ חתם בשם אלמוני, הוא לא רצה שידעו עד כמה קשה הייתה לו ההפלגה. שנים אחדות עבד בלול, אחר-כך בנגריית בית החרושת בה הקפיד להגיע לעבודה גם בשארית כוחותיו ממש עד ליום שאחריו לא נשמע לו עוד גופו. את לאהקה, אהבתו הראשונה, שכל עם ילדם הראשון בעת הלידה, הוא נישא למלכה סובלמן ונולדו להם עמית ועקיבא את מלכה אהב, ותמך בה בשנים בהן התדרדרה בריאותה עד כלותה.

בן ציון אהב את רוחמה בכול נימי נפשו, הוא כתב שירי אהבה למקום, שיבח בכנות ובפה מלא את כול מי שהיה שותף לטיפוח הבית הזה. הייתה לו אמונה עמוקה ביושרו של האדם, בחשיבת התרומה ללא תמורה, בהסתפקות במועט, בצניעות, הוא לא דרש לעצמו מעבר למה שניתן לכולם וכאב בשקט את השינוי שעבר על קיבוצו- ביתו, בית שייסד ללא מליצות מן האבן הראשונה ומן התלם הראשון. הלך לעולמו איש יקר ויישר דרך.
דרורה כהן