גולץ אמנון ז”ל

דף הנצחה לגולץ אמנון ז”ל (13/06/1937 – 23/08/2015) ( ד תמוז תרצ”ז – ח אלול תשע”ה )

אמנון גולץ

ב – 13 ביוני לפני 78 שנים נולדו לפועל הבניין אליעזר גולץ ולאשתו חנה בן ובת תאומים והם קראו להם אמנון ותמר.

אמנון גדל בתל אביב במעברת נורדיה הדלה והמוזנחת, עליה היום מתנוסס דיזנגוף סנטר. כשהיה בן 13 עברה המשפחה למושב בני ציון שם סיים 10 שנות לימוד והתגייס לצה”ל לחטיבת הצנחנים. הוא שרת בפלוגה ב’ אשר השתתפה במספר רב של פעולות תגמול במצרים, סוריה וירדן, הפלוגה לקחה חלק חשוב במבצע קדש כאשר צנחה ליד המתלה, ועל כך קיבל רקע אדום לכנפי הצניחה שלו.

אחרי השירות שימש כמדריך טיולים בנאות הכיכר שם הכיר את רותי ששרתה במקום. כך הגיע לרוחמה, בעקבות האהבה, איש צעיר ונמרץ, עטור מצחו זהב שחור וכאן נשא את רותי לאישה ונולדו להם נחשון, אילת וחן.

כאשר אומרים “איש אשכולות” מתכוונים לאיש רחב אופקים ובקיא בתחומים רבים ומגוונים, ואכן כאשר מונים את תחומי העניין והעשייה של אמנון הרי שהוא “איש אשכולות”, אך אשכולותיו לא מבית הספר – רק מהחיים.

נפח, חרש ברזל, פסל, מעצב רהיטים, מנחה קבוצות דיון, דובר, סופר, כתב ועיתונאי. אמנון סיפר שאביו, שכול חייו היה פועל בניין, אמר לו: “צריך להתמיד במקום העבודה” אז אולי בגלל זה אני, הוא אמר, החלפתי עבודה כול שלוש שנים…”

הוא עבד בפרדס, ליד מכונה במפעל המברשת, היה חצרן, עבד במוסך, היה מרכז קניות, ושנות ה – 70 וה-80 היו עבורו שנים עמוסות פעילות מגוונת במהלכן שימש : עורך אחראי של מגזין הטלוויזיה “הגשה עצמית” של הקיבוץ הארצי, דובר התנועה, מוביל ומנחה סדנאות תקשורת בין אישית בקורסים לרכזי משק ברופין, כתב של המגזין השבועי “השבוע בקיבוץ הארצי”, מרכז מדור למדעי ההתנהגות במחלקה לחברה של התנועה, מלווה של קיבוץ הראל , מנחה סדנאות לתקשורת בקיבוצים, וזה עוד לא הכול, מפני שבאותו הזמן היה גם חבר בוועדות ברוחמה ויחד עם יוסי קאנץ, שותף פעיל בארגון ערבי תרבות איכותיים.

אמנון היה אומר שהיו לו הרבה תפקידים של “צווארון לבן”, אבל אנחנו יודעים שהוא לא התמכר להם, גם כשעמד מול התקשורת הארצית, גם כשהיה פעמיים מזכיר קיבוץ, רכז קניות או מרכז ועדה חשובה שחברי הקיבוץ זקוקים לה, תמיד הקפיד מאוד להדגיש את זכויות הפרט, ולא להשתכר מהכוח. “פעם”, הוא אמר, “היו לי הרבה תומכים בקיבוץ והייתי פחות שלם עם עצמי, היום אני הרבה יותר שלם עם עצמי ויש לי פחות תומכים, אז – האמנתי בדברים בצורה תמימה, היום – התפכחתי.”

לפני 22 שנים, הקים אמנון את “הנפחיה”, ברוחמה הבלתי מופרטת החליט ויצא על חשבונו לקורס נפחות, והסביר: “אני איש של אשפתות, יש לי חולשה לברזלים ישנים, לחלודה וכלים שיצאו משימוש, אני מאמין שאוכל להקים מקום שגם יגרום לי סיפוק וגם יצדיק עצמו מבחינה כלכלית.”

מאז, לאורך שנים ארוכות, אפשר היה לשמוע ממרחקים את המקבת ניחתת על הברזל המלובן, מכות קצובות מהדהדות ברחבי רוחמה, “העבודה בנפחיה קשה מאוד, כך אמר, התהליך מלחיץ, חם, פיח, עשן, אבל ההנאה הרבה מהמוצר המוגמר שווה הכול.”

אמנון יצר פריטי אמנות קטנים ורהיטים גדולים, באהבה גדולה לחומר הקשה כול-כך, שתחת ידיו הפך לכנוע ומתמסר, היה איש של חומר, אבל גם איש של רוח, בכול שנותיו כתב שירים רבים בעיקר לרוחמה, אנשיה ונופיה, עשרות קטעים של עניני היום, כאשר ביכולת כתיבה ממרכזת היה דן במספר שורות מצומצם בנושאים מורכבים.

שלושה ספרים פרסם והאחרון הרביעי נמצא בשלבי עריכה אחרונים, על ילדותו סיפר בו ועד כמה רצה לחגוג הוצאתו לאור – ולא זכה.

הנה בית מתוך אחד שיריו:

“זה מה שרציתי בני התמים

כשקבעתי חלון מול המדבר

זה מה שרציתי בני התמים

שיהיה לנו בית, שיהיה לנו עץ

שלא נצטער על מה שעבר…”

אמנון היה חולה מאוד, כולנו ידענו, הוא נתמך במשך השנים הקשות באהבתה הגדולה ומסירותה של רותי, “העזר כנגדי תמיד” כמו שנהג לומר. רותי הייתה אתו ועזרה בניהול כשהחליט להקים את הנפחיה והוא היה הרוח הגבית שלה כששיקמה את “אתר הראשונים”, יד ביד לאורך שנות חיים.

לך רותי, לילדייך נחשון, אילת וחן ולכול בני משפחתך, תנחומינו, אמנון יחסר לכולנו בנוף של רוחמה והשקט מהנפחיה, כבר צועק.

דרורה כהן