דף הנצחה לגולדין מרים ז”ל (08/05/1916 – 24/12/2009) ( ה אייר תרע”ו – ז טבת תש”ע )
מרים נולדה בשמונה במאי 1916 בעיר קאפראשט שבבסרביה-רומניה. היא גדלה בבית חם, של הורים ליבראלים, אוהבי ספר ומוזיקה. אביה, אריה פיכמן, היה סוחר תבואות ואימה יוכבד, ניהלה משק בית פתוח לתרבות ואמנות, והיא אף לקחה חלק פעיל בחוג לתיאטרון שהתקיים בעיר. במשפחת פיכמן הרבו לקרוא מספרי הסופרים הרוסים הקלאסיים ומספרי שלום עליכם ומנדלה מוכר ספרים, חגגו חגים יהודיים ברוח המסורת אך לא היו דתיים. מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב, ומרים למדה בגימנסיה שבעיר בלדי בבסרביה. היא הצטרפה לתנועת השומר הצעיר ואף הדריכה בשורותיה ועלתה לארץ בעליה לגאלית היישר אל חבריה בקיבוץ “העמל” במפרץ חיפה. אחות צעירה הייתה למרים, רבקה ואח צעיר משתיהן שנפל בעת מלחמת העולם, באותה תקופה מרה נאלצו האם, האב והאחות רבקה להימלט מן העיר, הם הגיעו עד טשקנט שבמזרח רוסיה, נדדו בין מקומות מקלט רבים עד ששבו, עם תום המלחמה, ב1946 לקישינב. אריה פיכמן נפטר ב1968 והאם יוכבד עלתה ב1973 לרוחמה כאן חייתה עוד כשבע שנים לצד בתה. לרוחמה הגיעה מרים המכונה בפי כול בשם החיבה מניה, כאישה צעירה ותמירה שצמה ארוכה כרוכה לה בקפידה סביב ראשה, עלמה יפה ותרבותית שנפשה נקשרה בנפשו של מילו גולדן, חובב מוזיקה אף הוא, והשניים הקימו משפחה קטנה ומאושרת כשנולדו להם רמי ואביבה. עוד כשהייתה בקיבוץ ,העמל” היא הוכשרה בעין המפרץ, לעבודה עם ילדים, עיסוק שמילא את כול שנות עבודתה. בהמשך עברה הכשרה כגננת ואף עבדה כמורה בכיתות יסוד, חינכה את קבוצות ‘אורן’ ו’שיזף’, ואחר כך גם לימדה כיתת אולפן לעברית. ב – 1956 יצאה להכשיר גננת בקיבוץ הצעיר “זיקים” פעילות שזיכתה אותה בהערכה רבה. בראשית חברותה בקיבוץ רוחמה שימשה כחברה בועדות חברים , מינויים, בריאות וכרכזת ועדת חינוך, אך עם רבות השנים לא לקחה עוד חלק פעיל בעבודת הועדות עד אשר נפטר בעלה מילו ממחלה קשה, ואז, ביוזמת חברם הקרוב מילו קנר ובסיוע קרובים וידידים הקימה המשפחה עם רוחמה את ספריית התקליטים לזכרו. הספרייה שכנה בתחילה ב”חצר” בית הקיבוץ ואחר-כך עברה למכלול הספריות. את כול אהבתה למוזיקה יחד עם געגועיה למילו השקיעה מניה בספריה, בטיפול בתקליטים, בסלילים ובדיסקים. תחביביה היו אהבת המוזיקה והטבע ושניהם מצאו ביטוי באופן בו ניהלה את המקדש הקטן שהקימה בו מצאו אוהבי הצלילים מכול הגוונים אשת שיחה אינטליגנטית וידענית. שנות חייה האחרונות היו קשות מנשוא, אך גם כשאבד לה מאור עיניה המשיכה לשמור על הקשר עם רוחמה דרך הצלילים, הריחות, והאוויר הצלול, בטיוליה היומיים בכסא הגלגלים, והקפידה לדרוש שיקראו לה את כול דפי הקהילה והעלון. מניה הלכה לעולמה שבעת שנים, דורות של ילדי רוחמה טיילו איתה בשדות, וספגו ממנה את אהבת המקום. הפרידה המוקדמת מאהבת נעוריה מילו, העיבה כצל אפל על חייה, אך היא מילאה אותם במוזיקה, בספרות, ובדאגה למשפחתה הרחוקה. לרמי לאביבה ולבני המשפחה תנחומינו הכנים, נוחי מניה בשלום על משכבך.
