דף הנצחה לברעם שרה ז”ל (01/05/1914 – 28/10/2006) ( כח כסלו תרע”ז – ו חשון תשס”ז )
שרה נולדה להוריה אליהו הירש וקילה. במשפחתה היו שלושה בנים ושתי בנות והיא בת הזקונים. המשפחה שהיתה דתית מאוד, חיה בעיירה לודביפול בפולין. האב היה מלמד בחיידר והאם שהיתה בין הנשים הבודדות בעירה שידעו לקרוא, לכתוב ולהתפלל, לימדה אף היא בנות צעירות. להשלמת הפרנסה, היתה למשפ’ גורפינקל גם מכולת קטנה, אותה הפעילה בכישרון ובאחריות הבת הבכורה רייזל. שרה היתה מאוד קשורה לאחיותיה הבוגרות ומאחר והיתה רק בת 12 כאשר נפטרה אימה ממחלה ממארת, היו לה אחיותיה כאמהות לכל דבר. אחיה הגדול לייבל, הקים בעיירה את קן השוה”צ ושרה נשאבה אל הפעילות השומרית, כבר כילדה צעירה. היא היתה עקשנית והחלטית וכאשר בחרה ללמוד בבי”ס פולני, בניגוד לדעת ההורים, היתה צועדת מדי יום שלושה ק”מ לכל כיוון כדי להגשים את רצונה. היא היתה תלמידה מצטיינת ויום אחד כששבה הביתה עם תעודת ההצטיינות המיוחדת להראותה לאימה, נודע לה שהאם נפטרה והדבר השפיע עליה קשה מאוד. לארץ עלתה ב- 1938, עוד בטרם פרוץ המלחמה, אל גרעין המעפיל ואיתו לקיבוץ “עמל”.מאחוריה השאירה את אבא, שתי אחיותיה וגיס, שניספו בשואה יחד עם כל בני העיירה. ב- 1942, נישאה שרה לליבוש, אותו פגשה עוד בעיר הולדתו ברסטיצ’קה ובהכשרה המשותפת בצ’נסטחובה. נולדו להם שלושה בנים- גיורא, אלי וארנון ושרה התגלתה כאמא “פולניה”, דואגת ומסורה, שעודדה את בניה להתקדם ולהצטיין במעשה ידיהם ולימודיהם. כשעלה קיבוץ העמל להגשמה ברוחמה, היתה שרה הסנדלרית הראשונה של הקיבוץ, אחר כך עבדה שנים ארוכות בבישול במטבח וכשהוקם ברוחמה האולפן לעברית, שימשה בו כמורה, במספר מחזורים. שנות לימודיה בסמינר למורים בפולין סייעו לה בהעברת חומר הלימוד ומכתבי התלמידים המרוצים העידו על הצלחתה. את שנות עבודתה האחרונות עשתה בבית החרושת, אך נפשה יצאה אל הספרות. זה היה תחום ההתעניינות העיקרי שלה ובאופן די יוצא דופן, אושרה לה חצי שנת לימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב, מה שמילא את הצורך שלה בהרחבה והעמקת הידע. שרה אהבה לכתוב ולהתבטא במילים. בשנים האחרונות בהן שהתה בחדרי החולים, עדיין הצליחה להוציא תחת ידה מאמרים מרגשים על הקיבוץ המשתנה ועל בני משפחתה שניספו. במאמר בשם “הרהורים לערוב ימי”, שפירסמה לפני שנתיים בהדי רוחמה, כתבה בגילוי לב על החזון הקיבוצי שהגשימה ועל ימיה העצובים בחדרי החולים בהם המתינה כדבריה לסוף: ” מצפים מהיושב במרומים שהוא יגאל אותנו”- כך כתבה- “מי יודע כמה עוד נמתין, מי יודע? אולי אתם! תנו דחיפה ואנו נהיה משוחררים מהכל, אנא מכם!” כך התחננה בפני בורא עולם, כי יאספנה אליו והנה נענתה תחינתה. אמא דואגת וסבתא חמה, שהסתפקה בכל כך מעט ואהבה לתת כה הרבה, נגאלה מחיי העולם הזה. וכמו שהיא כתבה ממש בסוכות השנה: “לא נטשנו את יעדנו, הבטחנו פינה יפה במולדת, לנו ולדורות הבאים אחרינו, פינה שיויונית וצודקת. ארבעה דורות צועדים פה, צעדי שמחה ומעש. בחרנו לעמול קשה- חיינו לא היו לשווא.” אכן לא לשווא חיית שרה. גיורא, אלי, ארנון, בנים ונכדים, משפחה יקרה. אמא וסבתא שרה, נאספה אל אבותיה בשלום והשלמה ובכך נחמתכם.
