דף הנצחה לאנגלסברג חיים הרש פרינץ ז”ל (10/04/1912 – 21/01/1982) ( – ה טבת תשמ”ב )
חיים הרש פרינץ אנגלסברג
ביתינו שכל חבר, איש עמל, שהייחוד שבו בלט כח ימי חייו. “הזקן שבחבורה” היה הכינוי שדבק בו בעודו צעיר לימים, עשרות שנים לפני מותו הפתאומי בגיל 70.
חיים הרץ פרינץ – או פרינץ, כפי שנהגנו לקרוא לו – נולד בשנת 1912 בעיירה לודמיר שבגליל ווהלין, בו חיו באותם הימים אלפי יהודים, ציונים לוהטים בנפשם, שאחד היה חלומם ארץ ישראל. אביו יחיאל פרינץ, היה נצר למשפחת רבנים ודיינים ידועים בלודמיר ובסביבתה, אבל בחייו פרנס בדוחק את אשתו, מליה ואת שני ילדיו – חברנו פרינץ ואחות צעירה ממנו – מחנות בו מכר מגפי עור לאיכרי הסביבה. בשנת 1922 נפטר האב והאם נישאה שנית כעבור זמן מה וילדה עוד 3 ילדים , שתי בנות ובן. עקבות כל משפחתו – אמו אחיו ואחיותיו אבדו בשואה הגדולה שירדה על יהודי פולין.
פרטים רבים לא ידועים על ילדותו של פרינץ. עד כמה שידוע הוא למד תורה אצל דודו בר האוריין והיה חבר בית”ר עש שהצטרף, בגיל 14, יחד עם קבוצה גדולה, אל קן “השומר הצעיר” בלודמיר.
בשנת 1932 הוא יצא להכשרה: תחילה לחורישוב, אחר כך לחלם ולבריסטצקו ולביאליסטוק, שהייתה תחנתו האחרונה לפני עלייתו לארץ, בחודש מרץ 1937.
לא תמיד הייתה העבודה בהישג ידייהם של פרינץ וחבריו בנדודיהם השונים בעיירות פולין ואף סבלו חרםת רעב. אך פרינץ היה לאיש עמל. בביאליסטוק הוא הצליח לחדור אל קבוצת חוטבי העצים העירונית הסגורה, קבוצת פועלים פולנים ויהודים מעורבת, בעלת כללים חמורים משלה, ואחר כך, כשהחגיע לחיפה, לקיבוץ “העמל” ולנמל, צורף לעבודת הסבלות הקשה של עובדי המכס. שעות ארוכות נתן גבו לסחיבת שקי אשלג כבדים ונעשה מעורה בענייני עובדי הנמל. קשר קשרים עם נציגי לשכת הנמל ועם מועצת פועלי חיפה.
בשנת 1939 פגש פרינץ שוב את מניה, אותה הכיר עוד בלודמיר, לפני העלייה והחליטו להקים את ביתם המשותף בקיבוץ “העמל”. כאשר קם מפעל הלבנים הקיבוצי “נעמן” במפרץ עכו, עבד פרינץ בעבודה מפרכת מיוזעת, בהוצאת הלבנים השרופות מן התנור והמשיך שם עד עלייתו של הקיבוץ על הקרקע ברוחמה.
זיכרונות השנים הראשונות של התיישבותנו ברוחמה, קשורים לעגלה הרתומה לזוג הפרדות, עליה הוביל פרינץ חביות מים מקיבוץ דורות, השכן, לכל צרכי היישוב החדש.
במשך כל חייו חיפש פרינץ, בעבודתו, נושאים מיוחדים אשר יספקו אותו גם אם לא התאימו בדיוק לכוחותיו הגופניים. שנים הפעיל את המכבסה ברוחמה עד אשר התחסלה ועברה לשו האזורית “שער הנגב” ועבר אף הוא עימה לשם. הוא המשיך לנסוע בוקר בוקר לעבודתו גם שבקושי הצליח לגרור רגליו וכאשר השפיעו עליו השתדלויות החברים, שישוב הביתה, לעבודה מתאימה יותר לגילו ולמצבו הגופני, בחר להיצמד אל המכונה לשטיפת כלים במטבח, שלידה עבד עד יומו האחרון.
פרינץ היה “מוסד” לא פורמלי בקיבוץ. תמיד אהב חברה ואנשים ואם לא נבחר לתפקיד היה יוצר לעצמו עיסוקים עם בני אדם. שנים רבות היה”ספק הסיגריות במשק”, אחר כך חילק בהתנדבות את “עיתוני השבת”. כך הזדמנו לו רגעים של מפגש עם אלה שנזקקו לו והאפשרות להחליף איתם מילים ורשמים על מה שקרא בעיתונים, על הנושאים אשר נדונו בשיחת הקיבוץ ועל המתרחש בארץ ובעולם, או על ספר שנפלל לידיו… גם כשהתקשה ללכת לא החסיר את המפגש היומיומי עם צעירי הקיבוץ והמתנדבים במועדון. הוא ידע לקשור קשרים עם בני כול הגילים, זקן, צעיר וילד. הוא פתח ביתו בפני מתנדבים ואולפני סטים, כשמניה עוזרת לידו באירוח וקלת פנים חמימה גברה על כל קשיי השפות הרבות, בהן דברו אורחיו. רבים המשיכו להתכתב עמו שנים לאחר שעזבו את הארץ.
פרינץ התייחס גם אל ילדיו במשך כל תקופת התפתחותם כאל שווין לו מבחינת ערך האדם ויחס כזה הרגישו גם חבריהם לקבוצה של עמוס, גילה ושרה וכאשר זו האחרונה התלבטה בבעיותיה האישיות ועזבה את הקיבוץ ואת הארץ כבש את כאבו בלבו וכבד את החלטותיה.
בשנים האחרונות נרגע מעט יתר הפעילות שבו ורק השתדל לשאת כאביו בנעין השלמה פילוסופית, אך לא נכנע. הוא המשיך באורח חייו ובעבודתו יום יום. פתיל חייו ניתק לפתע פתאום ולבו נדם כשהוא התכונן לעמל יומו. כרינו את קברו על הגבעות שבין העצים הרמים, אותם השקה באהבה בימיה הראשונים של רוחמה.
