דף הנצחה לאוליבטי אטל ז”ל (22/04/1910 – 26/08/2003) ( יג ניסן תר”ע – כח תשס”ג )
אטל אוליבטי
אטל אוליבטי לבית המילטון פררה נולדה לאביה ארמנדו לאמה פני ב – 22.4.1910.
משפחתה התגוררה בעיירה קטנה קסטלנואבו באזור ואלדה אאוסטה שבצפון איטליה. לאביה היה מפעל והמשפחה חייתה ברמת חיים גבוהה. בגיל צעיר התייתמה אטל מאימה ואביה נשא לו אישה שנייה ממנה יש לאטל אחות צעירה בחמש עשרה שנים. אטל סיימה לימודי תיכון באיטליה ובשנות השלושים היגרה עם משפחתה לסאן-פאולו בברזיל. שם היא נכנסה ללימודים גבוהים באקדמיה למוזיקה, למדה הוראת פסנתר ושפות וסיימה עם כל הדיפלומות האפשריות. אטל ידעה לדבר לכתוב ולקרוא : פורטוגזית, אנגלית, צרפתית איטלקית ואת העברית למדה משיחות עם תלמידיה וידידיה הרבים.
בברזיל הכירה את דינו אוליבטי, שהיה אח אימה של רנטה רוסי, חברת קיבוץ רוחמה, הם נישאו וחיו בברזיל עד תום המלחמה. בשנת 1954 חזרו לאיטליה, לרומא, ביתם היה מקום מפגש לאמנים ומוזיקאים נודעים ואירח אנשי בוהמה. פסנתרן ידוע שהגיע פעם לנגן קונצרט ברוחמה התיישב ליד הפסנתר וניזכר כי על פסנתר זה ממש ניגן לפני שנים כשהיה ברומא.
הזוג אוליבטי החליט לעלות לישראל ובסוף 1962 הם הגיעו לתל אביב, דינו בחר להשקיע כספים בקיבוץ רוחמה, אך מכתה ניחתה עליה כאשר ביום כיפור 1963 נפטר לפתע דינו והיא מצאה עצמה בודדה בארץ. אטל החליטה לנסות לגור בקיבוץ, שש שנים חייתה כאן ועיסוקה העיקרי היה לימוד נגינה את ילדי רוחמה.
בשנת 1967 בעת מלחמת ששת הימים, בהיותה נתינה זרה היא קבלה הצעה לעזוב את הארץ, אטל דחתה את ההצעה וסירבה בתוקף, היא הרגישה שגורלה נקשר בגורל הארץ ורוחמה. בשנת 1969 עברה להתגורר בתל אביב במלון רמת אביב היא למדה שיעורי פסנתר ילדים, אבל לא הקפידה בגביית תשלומים, אפילו מעשירי העיר, והגיעה למשבר כלכלי, מזכירות רוחמה הציעה לה לחזור לרוחמה והיא שבה לכאן בשנת 1976. בקיץ 2001 בשל תאונת בית וקושי בתפקוד עצמאי עברה לחדרי חולים ושם תמו חייה.
אטל הייתה ה”דודה”, כך הכירו אותה כולם, כך הכירו את האישה האצילה בעלת ההופעה המעודנת והמטופחת, פסנתרנית מוכשרת שנמנעה מהופעה בפומבי, צנועה בדרישות וצנועה באורחות חייה. עשרות ילדים עברו בחדרה הצנוע שהפך לסטודיו לנגינה, אטל הייתה מקבלת את תלמידיה הקטנים בסבר פנים יפות, בכבוד ובהקפדה ייתרה על דיוק וניקיון. ביתה היה צנוע ומינימאלי בתכולתו, היא לא פינקה את עצמה והסתפקה במועט. אהבה מאוד את ילדי רוחמה ומשימת לימוד הנגינה על הפסנתר הייתה עבורה משימת חיים, לה הקדישה את רוב יומה.
מפינתה הקטנה הייתה צופה על המתרחש ברוחמה, קולטת הכל, מבינה, מפנימה אך נמנעת מלבקר או לחרוץ משפט. דוד אוליבטי היא חלק בלתי נשכח מנופה של רוחמה, כמו גם דמותה הפוסעת בצעד מדוד אל חדר האוכל למפגש היומי עם ידידיה האיטלקים.
הלכה לעולמה אישה צנועה וישרת דרך, שבירכה את רוחמה בנוכחותה האצילה ובכישרונה הרב.
יהי זכרה ברוך.
