קנר אסתר ז”ל

דף הנצחה לקנר אסתר ז”ל (30/05/2014 – 02/07/2014) ( ט סיון תרע”ז – ד תשע”ד )

אסתר קנר
אסתר נולדה בתקופה סוערת ורבת תהפוכות בעולם כולו ובעולם היהודי. מאורעות אלה השפיעו רבות על חייה ועל מעשיה. מתוך תחושה של שליחות היא עזבה בית נוח ומפנק וסיכוי ללימודים גבוהים והגיעה לארץ לגור באוהל ולעבוד בחקלאות.
היא נולדה ברומניה בשנת 1917 בסוף מלחמת העולם הראשונה. אחות צעירה לשני בנים ובת. במלחמת העולם הראשונה, אביה התגייס לצבא ונפל בשבי הגרמנים. בזכות ידיעתו את השפה הגרמנית, הוא שימש מתורגמן בין הרומנים לגרמנים וחזר בשלום מהשבי. אחרי המלחמה עברה המשפחה לבוקרסט. אביה היה ציוני חם. הוא דבר עברית, ביקר בארץ במכבייה הראשונה והיה לו קשר הדוק עם חברי השומר
השומר הצעיר ברומניה. שני האחים הבוגרים שלה הצטרפו לתנועת השומר הצעיר והיא הלכה בעקבותיהם. בשנת 1933 עלו שני האחים לישראל והתיישבו בקבוצים.
ברומניה היא הייתה הילדה המפונקת במשפחה שלא נדרשה לעשות שום עבודה בבית. בבית הספר היא הייתה תלמידה מצטיינת עם חלומות על לימודים גבוהים אבל היא מוותרת על הכל, ובשנת 1935 עולה
לארץ בעקבות שני אחיה והופכת להיות לחקלאית מתוך אידיאולוגיה.
בשנת 1942 סיימה קורס מכי”ם בפלמ”ח. אחריו הייתה תקופה קצרה בהגנה ואז חזרה לקיבוץ.
בשנת 1944 קיבוץ רוחמה עולה למקומו הנוכחי. מילו ואסתר מחליטים להפוך לזוג רשמי ומקבלים אוהל משפחה עם רווקה נוספת שגרה אתם באוהל. זמן קצר אחר-כך, מילו יוצא למצרים לאימונים של הצבא
הבריטי לקראת הצניחה לאירופה. מילו שולח לה טבעת נישואים מקהיר ועם הטבעת היא הולכת עם חבר קיבוץ שמתחזה למילו לרב שמחתן אותם.
בספטמבר 1944 ,לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, מילו צונח לרומניה בשליחות ההגנה. הוא לא יודע שאסתר כבר בהריון. ברומניה נותק הקשר איתו והיא לא יודעת מה עלה בגורלו אחרי הצניחה. היא כותבת מכתבים נואשים לאחיה מנו שכבר צנח לרומניה שיעזור לה לגלות אם מילו בחיים. מנו מוצא את מילו
ברומניה ומודיע לה במברק שמילו בסדר. כשהגרמנים יוצאים מרומניה, מנו אחיה שנמצא עוד ברומניה, מעלה את ההורים שלהם לאוניית מעפילים שמפליגה באופן לא חוקי לישראל. האוניה עולה על מוקש ימי ליד חופי תורכיה וההורים שהיא כל כך חיכתה להם נספים באסון. אביה שכל ימיו חלם להיות חקלאי בישראל לא זכה לכך וזה גורם לה צער רב. המלחמה נסתיימה ומילו חוזר. אירית נולדה, ומילו נוסע
שוב לרומניה לשנתיים בשליחות של הסוכנות כדי לעזור לפליטים לעלות לארץ. שוב היא נשארת לבד ומוותרת על החלום להמשיך ללמוד. היא עושה קורס בעזרה ראשונה ונעשית החובשת של הקיבוץ. בתוקף תפקידה כחובשת, היא נשארת ברוחמה במלחמת השחרור כשמחשש לפלישת המצרים מפנים את כל הילדים והנשים מהקיבוץ לתל אביב. בכל הזמן הזה, היא לא נוטשת את חלומה ללמוד ולרכוש מקצוע. אפרים נולד אבל היא לא מוותרת ובשנות החמישים, היא עוברת קורס מדריכי נוער בירושלים כשבאותה תקופה ירושלים סובלת מיריות של צלפים ירדנים לתוך העיר. אחרי הקורס היא מדריכה חברת נוער של נערים שהגיעו מאירופה אחרי המלחמה. אחרי כן היא משלימה את לימודיה בסמינר הקיבוצים והופכת
והופכת להיות מורה ברוחמה ובשדרות. בגיל 50 היא עושה תואר כיועצת חינוכית ועובדת 12 שנה בבה”ס
התיכון בשדרות עד היציאה לגמלאות.
המשפחה מתרחבת, נולדים נכדים והיא תמיד שמחה לארח אותה, עושה ככל יכולתה להנעים את זמנם
ומאושרת בחברתם. עוד שנים רבות היא ממשיכה לעבוד במחסן הבגדים ונהנית מחברת הנכדים שבאים לבקר. בדברים שאמרה כסיכום לחייה היא אומרת : “אני חושבת שהדרך שהלכתי בה התאימה לאישיות שלי ולתקופה. היה לי חשוב ליצור משהו ושגם יהיה לטובת החברה וזה מה שעשיתי.”
ולאור דבריה, אנו חייבים לזכור תמיד שבזכותה ובזכות אנשים כמוה יש לנו היום את מדינת ישראל. . .
יהי זכרה ברוך.
המשפחה האוהבת