דף הנצחה לזוהר רונית ז”ל (28/04/1945 – 28/03/2015) ( טו אייר תש”ה – ט ניסן תשע”ה )
ב-28 לאפריל שנת 1945 נולדה לחנה ויצחק גרוצקי בתם רונית. רונית אחות ליגאל הבכור ומיכל הצעירה, נולדה אל רוחמה המתחדשת, אל קבוץ בראשית דרכו בארץ לא זרועה.
היא, ילדונת ג’ינג’ית שובבה, גדלה במסגרות החינוך המשותף של אותם ימים, בשישייה של פעוטים, ב”חברת הילדים” בקבוצת ‘שיבולים’ וכנערה התבגרה במוסד החינוכי של רוחמה.
שנות ילדותה ונערוּתה זכורות לה כשנים טובות, הקִרבה לטבע, החופש, המרחבים, נתנו לנפש היצירתית שלה כר נרחב לדמיונות ומשחקים. היא אהבה לצייר, אהבה מוזיקה, ניגנה באקורדיון ובמסיבות, הייתה יושבת במרכז מעגל הרוקדים שהסתחררו סביבה בריקודי עם, הייתה שחקנית שחמט טובה ושחיינית חובבת, אהבה טיולים ברכב וברגל, אהבה לרכוב על אופניים, הצגות וסרטים. רונית נערה חברותית, בעלת חוש הומור וצחקנית, הייתה תלמידה טובה שהשקיעה מאוד בתחומים שחיבבה כמו היסטוריה וספרות. ולמרות שהשתלבה היטב בקבוצת החברים , זיכרונותיה מן החינוך , שהיה לדבריה חד- משמעי מדי, ליווּ אותה כצל לאורך כול דרכה, כנערה היא לא הסתדרה עם הדרישות מצד אחד להיות טובים , חרוצים ומצטיינים ומצד שני , תמיד להיות כמו כולם, לא לבלוט יותר מדי. רונית אהבה לכתוב, אך את אהבת הכתיבה שלה הסתירה מפני כול, כתבה יומן אישי ובסתר אף החלה כבר בגיל 16 , לכתוב רומן שהבשיל לכדי ספר ביכורים שהתפרסם אחרי כמה עשרות שנים, רונית היטיבה לכתוב, כתיבתה הצטיינה ברגישות ותמציתיות תיאוּרית, בזמנו כתבה מאמרים רבים ל’הדי רוחמה’ ואף שימשה בגיל 25 עורכת העלון מספר שנים. היא התגייסה לצה”ל בריאה , אך הזנחה ומהלכים שגויים בטיפול במחלה בה חלתה שם, הביאו אותה אל סכנת חיים ופגיעה במחלות קשות שליווּה לאורך כול חייה ואף השפיעו על קיצם.
עם שחרורה מן הצבא, השלימה לימודי גננת-מורה בסמינר הקיבוצים , את תקופת הלימודים היא אהבה מאוד, אז חשה ברצון אמתי וכנה ללמוד, שם גם נפתחה לראשונה אל חיי העיר הגדולה ושתתה מהם בתענוג ככול שיכלה, בתום הלימודים עבדה בחינוך כ-5 שנים.
לאביה יצחק גורן, הייתה אהבה רבה לגינון, רונית ירשה ממנו את האהבה ואת היכולת לטפל ולטפח גינות נוי ויחד הם השתלטו על הנוי של גבעת הילדים, כאן הקימה משתלת צמחי בית, אותם חילקה לבתי הילדים, ושתלה סביבם ובאותה עת גם תחזקה את הצמחייה ההידרופונית של חדר האוכל החדש. עם אריה זוהר, שהיה רכז הפלחה של קבוץ בית קמה, היא נפגשה ברוחמה באקראי, הם נקשרו והקימו כאן את ביתם.
את בנם יחידם לורי, אהבת חייהם, אימצו אריה ורונית אחרי שנים של אכזבות, המהלך הזה שינה את חייה, לורי היה תמיד האושר שהצדיק את קיומה. לדבריה , השינויים שעבר הקבוץ , הביאו את המרגוע המיוחל אל חייה, אך הנסיעות לביקור משפחתו של לורי בקנדה אל הנכד שנולד לה שם וביקורי המשפחה הצעירה כאן , הביאו אל עולמה אפוף כאבי הגוף, את שמחת החיים האמיתית ובכך מצאה את אושרה.
לך אריה, שהיית תמיד לצידה ובמסירות אין קץ דאגת לכול אשר נדרש בחיי היום -יום הלא קלים כלל, ששנים ארוכות בזמנים קשים וכואבים ליווית ותמכת, שהיית לה משענת איתנה עד יומה האחרון, אין נחמה על אובדנך, מי ייתן ותמצא שלווה בקרב חבריך ובני משפחתך.
היי שלום רונית, בת רוחמה, עפר את ואל אדמתה תשובי.
לאריה, ללורי וכול המשפחה, תנחומינו הכנים.
דרורה כהן
