דף הנצחה לדהבנדטי שושנה ז”ל (25/05/1925 – 14/01/2008) ( ב כסלו תרפ”ה – ז שבט תשס”ח )
שושנה דהבנדטי עצוב, עצוב מאוד ללוות בדרך אחרונה אישה כל-כך שמחה. שושנה מריה רוזה הייתה ילדתם האמצעית של קרלו וג’ינה לוי. היא נולדה ב-1925 בעיר בולוניה שבצפון איטליה למשפחה אמידה. אביה שהיה בהכשרתו עורך דין, היה סוחר מצליח, ואמה ניהלה ביד רמה, בעזרת שרתים, בית מהודר ורחב ידיים. בני משפחת לוי חיו ברווחה עד שהונהגו באיטליה חוקי האפליה נגד יהודים, מאותה עת נכנסה המשפחה לחיי מנוסה, מחבוא ופליטות קשים, וסיפור חצייתם את הגבול כשהאב הנכה נישא על כתפיים והנערה הצעירה מפעילה בטעות את פעמוני הגדר החשמלית ממש מצמרר. המשפחה מצאה מקלט בשוויץ השכנה שם הופרדו ההורים מן הילדים. עם סיום המלחמה שבו אל ביתם השדוד בבולוניה, האב הפגוע ושבור הנפש התקשה לפרנס את משפחתו והאם ג’ינה (שלימים עלתה לישראל וסיימה את חייה ברוחמה) הייתה עמוד התווך של המשפחה. היא דחקה בשושנה להתחיל את לימודי התואר ושושנה, שבדיוק עם תחילת המלחמה הספיקה לעבור את בחינות הבגרות בהצלחה, החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת בולוניה. היא סיימה ארבע שנים ראשונות קשות ואז נשבתה בקסמיו של איש צעיר, פעיל בולט בהכשרה ובתנועה הציונית בשם ישראל דהבנדטי. ההורים של בני הזוג המומים מרצונם לעלות לישראל לפני סיום הלימודים, מבקשים מהם, לפחות להתחתן. שושנה וישראל עולים באוניה “נגבה” הישר אל רוחמה הצעירה. תנאי הקליטה הקשים כמו גם יחסם של חלק מן הוותיקים לא שברו את רוח האישה הנמרצת והחייכנית. הזוג דהבנדטי הביא לעולם את נעמי ואראלה, יצא לשני מחזורי שליחות באיטליה, וברוחמה שושנה עבדה בעיקר כמטפלת לכל הגילאים. והילדים, הם אוהבים אותה וכרוכים אחריה, בשבתות בתורנות “שיבוץ” הם מחכים תמיד לשבת בה היא תעבוד, אז תפנק אותם במאפה איטלקי, תספר סיפורים במבטא איטלקי, ותצחק איתם את צחוקה המתגלגל. בשנת 1964 שכלו שושנה וישראל את בנם הפעוט אהוד, אך חוזק נפשם והקשר האמיץ ביניהם נתן להם כוח להמשיך בחייהם התוססים והמעניקים. בכל קיץ מדי יום עד הקיץ האחרון, אפשר היה למצוא את שושנה וישראל בבריכת השחייה, מים וים היו מאהבותיה הגדולות והסבתא שידעה לקפוץ ראש לבריכה הייתה לפלא בפני עצמו. שושנה אף עבדה בסנדלרייה, לא כסנדלרית רק כמוכרת נעליים, מדי שבוע הייתה נוסעת לעיר הגדולה ובוחרת את הקולקציה על פי טעמה המשובח. היא אהבה את עבודתה זאת בה נפגשה עם כל ילדי וחברי רוחמה, תמיד בסבר פנים מאירות ואורך רוח נדיר. ברגעים בהם לא היו לה לקוחות אפשר היה להתמסר לאצבעותיה שלמדו עיסוי כי שושנה אהבה אנשים ואנשים אהבו אותה. כל אדם מגיע אל קץ חייו, חייה של שושנה באו אל קיצם בטרם עת, עוד הייתה בה אהבה גדולה לתת לישראל לנעמי לאראלה ולכל הנכדים והנינים, אך אם נגאלה מייסורים, בכך תהיה נחמתכם. נוחי אישה טובה בשלום על משכבך.
